שוטה לך ברח

בשלוש לפנות בוקר הייתי תלוי הפוך כמו קוף מקצהו של מגדל מוטות ברזל, מבנה שהותקן במיוחד בסינרמה, לכבוד מסיבת המילניום. כרבע שעה לפני כן הוזמנתי לבמה להציג את די.ג'יי אלה גוטמן כנותן החסות לאירוע, כמי שערך אז את מגזין המוזיקה האלקטרונית "Dj העיר". נשקתי לאלה על לחייה, קראתי לתוך המיקרופון "רבותיי וגבירותיי, סאאדתי וסאדתי, מיינה דאמן אונט הארן: די.ג'יי א-לה-גוט-מאןןןן", ומיהרתי לטפס למגדל. על שער המגזין של אותו שבוע הופיע צילום של אלי אטיאס: בובה בתנוחת ריקוד עם בקבוק מים מינרליים, לצד הכותרת "01. שימו מוזיקה". כל כך רציתי שזו תהיה שנה, שיהיה עשור, מילניום, של מוזיקה, זיעה ומים מינרליים.

מאות קיפצו למטה, בלעתי עוד משהו, קשרתי את רגליי לאחד המוטות, אחזתי בידיי באחד אחר, ופתאום הופסקה המוזיקה. גרוע מזה: הודלקו האורות. בכל השנים שלי במועדונים, מעולם לא הודלקו האורות. ואז שוטרים ביקשו לפנות את האולם. רק ביציאה, מול עשרות זוגות עיניים פעורות מאחורי משקפי שמש, הבנתי שצעיר בן 19 נורה בראשו מיריית אקדח אחת, ומת בלב הרחבה.

בתוך שיירת הצועדים על גשר יצחק שדה, פניתי לחברי רמי ושאלתי אותו "נו, מה עכשיו?". המסיבות הטובות האחרות היו אמורות להיפתח רק בעוד כמה שעות, ולא בא לי להתפוצץ באיזה בר מסריח באלנבי. רמי, עדיין מאחורי משקפים כהות, אמר לי ספק קלישאה, ספק נבואה, כי "שנה שנפתחת בדם, תהיה רוויה בדם". אני בטוח שבאותו רגע, ההערה שלו אפילו לא הציתה פתיל של מחשבה בראשי, ורק מיהרתי לשלות מתוך סערת החשמל שבמוחי מקום להמשיך בו את הלילה.

תשעה חודשים לאחר מכן, בדרכי לאפטר ראש השנה באומן 17 בירושלים, בבוקר שאחרי מאורעות הדמים בהר הבית שפתחו את האינתיפאדה השנייה, נזכרתי שוב בדברים שאמר רמי: "שנה שנפתחת בדם, תהיה רוויה בדם". "עכשיו לא רק שנה גרגוריאנית, גם שנה עברית", הכו בי מחשבות, "ומה שנה? עשור!". שהרי הירייה ההיא נורתה שלוש שעות בתוך ה-01.01.2000. "ירחם השם", מלמלתי.

באותם ימים, רמי כבר התחיל להקיא במסיבות והיה בעיצומו של תהליך חזרה בתשובה. הוא אמר שהפעם הוא יעשה זאת באופן מדוד ולא קיצוני וכושל כמו בפעמים הקודמות, כי הוא נחוש להיות דתי. רמי הוא החבר הראשון שלי, מאז שזרק את ארנון מעבר לגדר בגן וינגייט. הוא היה דיסלקט בימים שזה נחשב לסוג של פיגור סביבתי, ומהר מאוד מצא עצמו מחוץ למסגרות הלימודים. בגיל 16 כבר נכלא, לצבא לא גויס, ויצא למדינות העולם לחפש את עצמו. מיותר לציין כמה הוא חד וחכם. בשלב מסוים הגיע לפקיסטן תחת זהות בדויה, רכש עדרי כבשים, עיבד את עורם בסין, מכר אותו לחברות ביגוד ותיקים בהונג קונג והקים עסק בינלאומי משגשג.

באחת מגיחותיו לארץ ב-2001, במסיבת פול-מון גדולה בליל פסח, כשהארץ שתתה דם וכששוב התהפך לרמי הטריפ, הוא אמר לי, ספק קלישאה, ספק נבואה, כי "כאשר כואב בישראל, כואב בכל העולם". לי לא כאב כלום באותו בוקר, ובתוכי מיד ביטלתי את הנרקיסיזם היהודי שרואה את היקום כבבואה של עולמו. לי הספיקה האופוריה הפרטית בקרחת היער, שם הכריז האריה, במלאת חצי יובל לשלטונו, על הקמת בריכה אולימפית לג'ירפות הצוהלות.

שישה חודשים לאחר מכן, בעודי מתאושש מעוד מסיבת טראנס, פקחתי עיניי מול מטוס שנכנס היישר לתוך מגדל התאומים השני. לבי היה עם בני האדם שבלב הזוועה, אך שבה והופיעה בי גם אמירתו של רמי, כי "כאשר כואב בישראל, כואב בכל העולם".

רחמים יושב כעת בחצר ביתו ביד אליהו ורוכן מעל ספרים תורניים. הוא מספר לי על צדיקים גדולים ששבו לעולם הזה רק כדי להשיב חצי שקל לבעליו, ועד כמה חשוב לצאת מהעולם הזה נקי מחובות וזנבות ולהשלים את עבודתנו. אני אינני מזכיר לו את אמירותיו מהעבר, מין תחושה כזאת שאני עלול לפגוע בתמימותו החיונית. ובכלל, למה להכביר מילים על העשור המדמם הזה, כאן ובכול העולם, ויש לי גם תחושה שהוא לא יזכור או יתנער מהערותיו, אם מתוך ניסיון לחמוק מכך שניבא שחורות ואם מתוך צניעות. ובכלל, הנבואה מאז בניית בית שני ניתנה הרי לשוטים, ואין זה כבוד גדול להימנות על הנביאים בשכונה.

אך על אמירה אחרת שלו, רחמים מיהר לומר "א'ה, כן". לפני יותר מעשר שנים, כאשר ציינתי בפניו את השתלטותם של יפנים וסינים על הכלכלה האמריקאית, הוא ביטל אותי בידו. "האמריקאים לא כאלה מפגרים", הטעים. "הם עוד יפילו את הכלכלה שלהם ואת הדולר, ימחקו את כל ההשקעות של היפנים והסינים בארה"ב, וירכשו בחזרה את הבעלות על המשק שלהם". אכן, היה ניחוח קונספירטיבי בדבריו, אבל אפשר להתפשר על "קונספירציה של היד הנעלמה", היד שלה סגד הקפיטליזם.

מה שבטוח, שבסופו של יום, בחלוף כעשר שנים, רחמים צדק: החברות הגדולות בארה"ב קרסו, משקיעים סינים ויפנים איבדו מאות מיליארדי דולרים והממשל רכש מחדש את הבעלות על המשק האמריקאי. מה שרחמים לא תיאר לעצמו אז, הוא שהבור יהיה כל כך גדול, וכעת הדולר עצמו מאיים לקרוס ולקחת איתו שאולה את ההשפעה האמריקאית בעולם. אבל זה כבר עניין לאנליסטים, לא לשוטים.