על נשים ושמשיות

נערה יפנית יפהפייה, סחלב נעוץ בשיערה, מפלרטטת מבעד לסוכך שמש אישי מעוטר. זו התמונה העולה על צג דמיוני לצליל המלה שמשייה. שכן, שמשיות הנייר היפניות הקסומות שימשו השראה והונצחו על לא מעט יצירות אמנות. אמנם ליפן הן הגיעו מסין לפני כ-4,000 שנה, אבל ממצאי אמנות ארכיאולוגיים מעידים על הימצאותן גם במצרים, יוון ואפילו בנינווה התנ"כית – זו שיונה הנביא צפה את חורבנה. מן הסתם, כבר מקדמת דנא חששו האנשים ממכת שמש.

למרות זאת, עקומת הפלירט שלנו עם השמש מזוגזגת ביותר. פעם סוגדים לה, פעם נזהרים ממנה, וחוזר חלילה. עד לתום עידן החלוקה למעמדות היו תקופות בהן זוהה השיזוף עם קשיי יום ויגיע כפיים ותקופות בהן הוא זוהה דווקא עם שפע של פנאי והפלגות על יאכטות.

בשלהי שנות ה-30 של המאה הקודמת, השיזוף היה לא פחות מצו אופנה שהוכתב על-ידי "ווג" – אולי בעקבות הפופולריות הגוברת של ספורט הטניס, אולי בהשפעת התחבבותו של חוף הים על קוקו שאנל. בעידן ההיפים, כשצביקה פיק ויתר כוכבי המחזמר "שיער" נתנו לשמש יד, שיתוף הפעולה עם השמש לא זו בלבד שנחשב לבון-טון אלא יוחסה לו אפילו סמליות מיטיבה. נזקיה ארוכי הטווח טרם נחקרו, וההיחשפות הממשית והסמלית לכוחות האור והחום נתפסה כהפניית עורף לכוחות האופל ולאלימות. ואילו כיום, כבר ברור כשמש שעם כל הכבוד לחמה –הקרינה האולטרה-סגולה שהיא מפיצה היא האויב.

אולם הסבתות התל-אביביות החכמות שלנו לא נזקקו למדע על מנת להבין שמהחמה כדאי להיזהר, ובמקום לתת לשמש יד נתנו ליד שמשייה. זמן רב לפני שפבלו פיקאסו הונצח בצילום המקסים של רוברט קאפה כשהוא משחק את נושא הכלים של אהובתו הצעירה פרנסואז ג'ילו (לימים אם בתו פלומה פיקאסו) ומצל עליה בשמשייה גדולה, חוף הים התל-אביבי כבר היה משובץ בשמשיות.

אולי זו הסיבה שהמעצבת מאיה פינקלשטיין, ממתמודדי פרק 9 של "פרויקט מסלול", שילבה בדגם המקסים שעיצבה עבור חגיגות המאתיים לתל-אביב שמשיה, כמחווה לתל-אביב של פעם. שמשיות רומנטיות עם גדילים בהשראת אותה תל אביב צעירה מציעה גם המעצבת אפרת קסוטו.

מי שהוקסם ממראן הציורי של נערות ונשות תל-אביב בשמשיותיהן והנציחן בזמן אמת הוא יצחק לוין, אביה של בת-שבע שיזף, שהגיע לתל-אביב מליטא בשנת 1925 וגר בה עד 1935-6. לדברי בת-שבע, אביה היה "צלם חובב, איש תרבות וספר שהוריש לי ספריה גדולה. כפעיל ציבור היה שותף למכבייה הראשונה והשנייה, שותף להקמת נמל תל-אביב, ולירידי המזרח בשמותיהם השונים".

להערכתה, רבות מנושאות השמשיות המצולמות היו ידידות שלו או של חבריו. הן צולמו במחצית השנייה של שנות העשרים. חלקן ליד מדרגות בית הקפה "הקזינו", או על גדר באזור, אחרות על רקע גלי הים. לחלקן שמשיות דקורטיביות מודפסות, לאחרות – שמשיות-מטריות שחורות בסיסיות. השמשיות מצלות על שמלות צנוחות-מותן בסגנון שנות העשרים, בעלות צווארונים מסולסלים, או על שמלות מודפסות ברוח התקופה.

שמשיות לא נפקדו גם מאלבום השורשים המשפחתי שלי, בו גיליתי את סבתא רוזה (מצד אמי) בבגד-ים צנוע ברוח אותם ימים שאותו אבזרה במטפחת ראש כרוכה לטורבן, מחרוזת ושמשיה המסוככת גם על גיסתה (אשת אחיה), פרידה אברהמי. בניגוד לאירופה, שם השמשיות היו גם האביזר המאזן של אקרובטים ההולכים על חבל כשמתחתם תהום פעורה, בתל-אביב הלוהטת הן שימשו בתפקידן המקורי: לסוכך מפני החמה המכה.