אני מאד אוהב חגים. מדוע? כי בחגים יש ארוחות חגיגיות עם כל המשפחה וחברים. בחגים נוסעים לטייל ואני יושב לי במכונית וצופה מבעד לחלון, אל הנוף הרץ משני צידי המכונית. זה מזכיר לי את הנסיעה שלי , עם אחי ואחיותי , במכונית של אורנה כשעוד היינו גורים. בחג האחרון, אני לא כל כך זוכר את שמו, היה כיף בלתי רגיל.
אחרי נסיעה ארוכה, הגענו לתל אביב. גבי החנתה את המכונית שלנו בחניון, לא רחוק מהים והלכנו לטייל בנמל הישן. לפתע, ראיתי מרחוק, בחורה הולכת עם כלב. הם נראו לי מוכרים, אבל היו רחוקים מדי ולא הצלחתי לזהותם. "אריה, אני רואה את ורד עם רינגו." אמרה גבי. "הם מחכים לנו ממש ליד הכניסה לבית הקפה, כפי שסיכמנו." "יופי, אני שמח שהם פה." ענה אריה.
"יופי שתכננתם", רטנתי לעצמי, "למה לא מספרים גם לי שאני הולך לפגוש את חברי, רינגו?"
המפגש איתם היה מרגש. גבי ואריה חיבקו את ורד שמאד שמחה לפגוש אותם ורינגו ואני ממש
השתגענו משמחה. הזנב ממש כאב לי מרוב כשכושים. בסך הכל, רינגו ואני חברים מאד טובים, אבל לא יוצא לנו להיפגש לעיתים קרובות. לאחר ההתרגשות הראשונית, נכנסנו לבית הקפה. ריגנו ואני תפסנו את מקומנו מתחת לשולחן, בזמן שמלצרית נחמדה הביאה שלושה תפריטים. היא הבחינה שורד ואריה לא רואים, כי מיד הציעה לקרא את תוכן התפריט בקל רם. "תודה, אין צורך," ענתה גבי, "אעשה זאת בעצמי".
גבי הפליגה בנפתולי התפריט, בזמן שורד ואריה התווכחו על מה כדאי להזמין. "תגיד", החל רינגו לשאול, "גם אריה כזה מפונק? עד שורד מחליטה מה להזמין במסעדה או בבית קפה, אני מספיק להירדם פעמיים". התבוננתי אל רינגו בחיוך ואמרתי: "אריה יכול לקבל פרס ראשון בתחרות האיש המפונק. ספר לי רינגו מה חדש, מה קורה? מה עבר עליך מאז שהתראינו בפעם האחרונה"?
"תראה אלווין", החל רינגו את סיפורו, "בסך הכל מאד כיף לי עם ורד. היא אוהבת אותי ודואגת לי. אני הולך איתה לכל מקום והיא מאד גאה בי". "אתה יודע רינגו", התפרצתי לדבריו, "יש לך מזל. אותי אריה לא לוקח לכל מקום. לעיתים, הוא יוצא מהבית עם מי מבני המשפחה ואני נשאר בבית עם שלג, החתול. גם שלג מפונק מאד והוא גם סנוב, אבל אנחנו בכל זאת חברים". רינגו חייך והמשיך: "אתה יודע, אלווין, אנחנו עברנו פעמיים דירה , בחודשים האחרונים." "פעמיים?" התפלאתי. "מדוע פעמיים?" רינגו נאנח והחל לספר.
אנשים בלי לב
"כשלושה חודשים אחרי שהגעתי לורד, עברנו דירה למרכז חולון. קרוב מאד לקניון. נדמה לי שלרחוב קוראים 'ראש-פינה'. אהבתי את המקום. הדירה הייתה מרווחת, לא רחוק מהבית יש חורשה קטנה, אליה יצאתי עם ורד לטיולים וגם ביקרנו לא מעט פעמים בקניון, שהיה מאד קרוב לביתנו. אבל היו לנו הרבה צרות שם.". "צרות?! איזה סוג של צרות?" שאלתי בסקרנות.
המלצרית התכופפה מתחת לשולחן , הניחה קערה של מים בשבילנו והגניבה שתי עוגיות, לרינגו ולי. אני אוהב מלצריות. לאחר שסיימנו לכרסם את העוגיות, חזר רינגו לסיפור שלו.
"מספר ימים לאחר שהגענו לרחוב ראש-פינה, בעירנו חולון, יצאתי עם ורד לטיול בוקר בחורשה שליד הבית. לפתע, ניגש אל ורד גבר מוזר והחל לצעוק עליה מדוע היא מרשה לי לעשות צרכים בחורשה. ורד הראתה לו שיש לה שקית והיא אוספת את הגללים אחרי. וחוץ מזה שעוד הרבה אנשים עם כלבים באים לאותו מקום. האיש הלא נחמד, בכלל לא רצה לשמוע. הוא צעק וגידף והתנהג בצורה מאד מרושעת. גם ההסברים של ורד , שהיא עיוורת והיא לא יכולה להסתדר בלעדי, לא עזרו. אני חושב שהאיש הזה היה סתם איש רע שהתנכל לורד!" סיים רינגו את דבריו.
"חבל שלימדו אותנו בבית-עובד שלכלב נחייה אסור לנשוך אנשים. זה מה שהגיע לו." אמרתי בעצב רב.
רינגו ניענע את ראשו בהסכמה. "הדבר נמשך שבועות על שבועות. הוא הציק לא רק לנו אלא גם לאמא של ורד וחברים שבאו לבקר אותנו. הוא כזה מוזר שאפילו היה כותב מכתבים לורד ושם אותם בלוח המודעות של הבניין. חבר שבא לבקר אותנו, סיפר לנו שורד לא רואה ואני לא יודע לקרא. האיש היה ממש רשע!" . "יום אחד, האיש התעלה על עצמו", המשיך רינגו, "כשיצאנו בבוקר מחדר המדרגות...