אתחיל בגילוי נאות, ביני ובין ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, קיימת ידידות ארוכת שנים, אשר נוצרה בנסיבות מיוחדות במיוחד. בהיותי סטודנט, עבדתי בקול ישראל, ובין היתר, החלפתי למשך שנים אחדות, את שמוליק רוזן. היו לי תכניות לרוב. מדי פעם ופעם הייתי פוקד את ישובי הארץ, ובעיקר את ישובי הצפון (אני תושב חיפה כבר שנים רבות) ובין היתר, הייתי עורך שכיות שבת בבתי ההסתדרות בערים ובעריות.
ארבע- חמש פעמים בשנה, פקדתי את בנימינה ושם, בבית ההסתדרות הצבעוני, ערכתי תכניות חידונים לבני נוער. אלוף חידוני- היה נער גבוה, ממושקף ומאוד אינטליגנטי שקראו לו אהוד. הלא הוא אהוד אולמרט.
חיש מהר נודע לי, שהוא בנו של חבר הכנסת מרדכי אולמרט, והוא מגיע לתכניות ביחד עם אחיו יוסי, מישוב בית"רי בסביבה. באופן שיטתי, אהוד הצעיר היה קוטף את הפרסים הראשונים מבלי להשאיר שום סיכוי לאחרים.
וכשעלה, וכשסיים את התיכון, עשה זאת אחיו יוסי, לימים ד"ר יוסי אולמרט, מזרחן ידוע, במקומו. בקיצור- שני האחים מתנועת החירות, השתלטו על בית ההסתדרות בכישרונם והברקותיהם. לדאבון ליבו של מזכיר ההסתדרות המקומי, האינטליגנציה ניצחה את הפוליטיקה. במשך שנים ארוכות, כאשר הייתי פוגש את אהוד אולמרט, הסטודנט, ולימים אחד מצעירי חברי הכנסת, ויחד עם חבר הכנסת יוסי שריד, שני הלוחמים התקיפים נגד שחיתות, ובעל שלטון החוק, הייתי טופח על שכמו, והיינו נזכרים בימי בנימינה הקסומים.
בטוח בדרכו
לימים, גם אני נבחרתי לכנסת. ואני, המבוגר יותר, פרופסור למדע המדינה, פוגש בבית הנבחרים לגאוותי, עליי לציין, חבר כנסת ושר צעיר, נמרץ, נואם חוצב להבות ובעל מוניטין פרלמנטרי. במשך כל השנים, קיימנו את אותה מערכת הידידות שנרקמה בשנות ה-60 בבנימינה. לפעמים, הוא, אהוד אולמרט בשלטון, ואני באופוזיציה, לעיתים, במסגרת שותפות של ממשלות אחדות וקואליציות רחבות, אבל תמיד בידידות.
אולמרט, חבר הכנסת, ואולמרט השר, היה פוקד את לשכתי בכניסה חופשית כאשר שימשתי כיו"ר הכנסת. היינו מקיימים שיחות פוליטיות, בדרך כלל קצרצרות וחטופות אך מאוד נעימות.
רקמתי גם יחסי ידידות עם רעייתו עליזה, כאן הסיפור כולו נטוע בתחום אחר.
אלו רגשות האחווה והסולידריות בין ניצולי שואה. עליזה היא כידוע דור שני לניצולי שואה, ובאחד המחזות שהיא כתבה, "המרתף" הייתה לי הזכות להיות אורח כבוד כיו"ר כנסת, ולהתרגש באופן מיוחד, כי אני ומשפחתי "בוגרי" מרתף כזה. למעשה זה היה שחזור של סוג כזה של שרידות של רבים מניצולי שואה.
אני זוכר שבשנת 1993 נכנס אולמרט לחדרי ואמר לי " שבח , אני הולכ להיות ראש עיריית ירושלים ולנצח את טדי קולק". אמרתי לו, "איך אפשר לנצח את טדי קולק." והוא בשלו: "אנצח". ולתדהמתי, כך קרה. ולתדהמת רוב הקהל הישראלי. כי טדי קולק נחשב לגדול ראשי הערים.
זה היה אהוד אולמרט. בטוח בדרכו, מוכשר, חריף שכל, מלא יצרים כמו רוב אנשי הציבור, יצרי שלטון, מרות, ואהבת חיים. אילו האנשים שמשחקים בפוליטיקה. הפוליטיקאים אינם באים מבתי מנזר, כידוע.
צרור התכונות הזה יכול להעלות אותם מעלה מעלה, כמו בסולם יעקב, וגם להפילם. מאז שראש הממשלה אהוד אולמרט נקלע לתעתועים האחרונים, יש בי עצבות רבה. כולנו בשר ודם. וכאשר מישהו קרוב ומוכר, ידיד, מועד או נחשד במעידה, ועל רקע זה מוכה בדעת הקהל, יש כאב גדול, התעצבות רבה.
מה עוד, שלדעתי, ולדעת רבים, אהוד אולמרט היה ראש ממשלה טוב. קיים ויכוח נוקב וטעון מאוד בקשר למלחמת לבנון השניה. אבל אהוד אולמרט, היה ראש ממשלה טוב. הייתה לי אפשרות להזדהות עם דרכו המדינית, מאותו יום שבהיותו שר בכיר נאם בשדה בוקר, לזכרו של דוד בן גוריון ואימת את דרך הריאליזם הפוליטי של בן גוריון. אשר על כן, יום פתיחת משפטו, עבורי הוא יום עצוב וכואב מאוד.
מנחם בגין, מנהיגו של אהוד אולמרט ובמבונים מסוימים אחד ממנהיגי מדינת ישראל כולה אמר פעם " יש שופטים בירושלים". אם שופטי ירושלים ירשיעונו, הצער והכאב שלי יהיה גדול עוד יותר. אבל זו דרכה של תרבות פוליטית דמוקרטית. גם שועי המדינה עומדים לדין כמו כל אזרח.
אם יזוכה, אשמח.