פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אוזניים לכותל

      בכל שנה לקראת יום כיפור עולה שוב ושוב אותה שאלה במוחו של אביחי שלי: האם עליו להסיר את מכשירי השמיעה שלו בשבת, או להתנצל על כך שהוא לא?

      יום הכיפורים ממש בפתח, ותמיד בתקופה הזו נדמה שנושא הדת, כפרה על עוונות ועשיית תשובה וחשבון נפש, עולים על הפרק והופכים להיות אקטואלים מתמיד, גם לחילונים שבינינו. בימים כאלה, חשוב לדבר כעל הקשר (או ההתנגשות) בין המגבלות כגון עיוורון חירשות, להלכה והדת היהודית.

      בתור אדם דתי, עיוור וכבד שמיעה אני נעזר בזוג מכשירי שמיעה. מדובר מן הסתם במכשירים חשמליים לכל דבר ולכן עולה השאלה ההלכתית "האם מותר לי להפעילם בשבת?" הצורך בתפעולם יכול לנבוע למשל מהצורך להחליף סוללה שאזלה במהלך השבת, או כשאני עולה לישון וישנו צורך להסירם בזמן השינה. אז לי נראה הדבר טבעי לגמרי שמותר לי לעשות זאת גם בשבת. הרי אלו ה"אוזניים" שלי.

      למה שאסבול כל השבת אם נגמרה לי הסוללה? או שאאלץ לישון עם המכשירים בלא לתת מנוחה לאוזני ואסבול מצפצופם החד ומורט העצבים של אלה לילה שלם? לתדהמתי העירו לי מספר אברכים ורבנים על כך, וטענו שאסור לי להתעסק במכשירים האלו בשבת. לשאלתי האם אאלץ לסבול כל השבת בלא לשמוע? הייתה תשובתם הקרה והנוקשה "כן!".

      מובן שכעסתי ומחיתי על כך. אולם הסתבר שבילדותי פסק אחד מגדולי הרבנים והנחה את הורי כי אוכל לטפל במכשירים גם בשבת במידה ואעשה זאת בשינוי (כלומר אחליף סוללה שנגמרה ביד שמאל במקום ביד ימין לדוגמא). אז לכך נמצא פיתרון אם כי הוא שנוי במחלוקת, אבל זוהי רק דוגמא אחת לנושא. פעם נכחתי אצל חבר שאביו חלה בסרטן וסבל יסורי תופת. שבת אחת גברו יסוריו והיה צורך בהדבקתה של איזשהי מדבקה מיוחדת שאמורה לשכך מעט מכאביו ולהקל עליו. חברי שהוא חרדי ובחור ישיבה, טען שאסור לשים את המדבקה הזו בשבת. כולנו שם התנפלנו עליו בכעס וניסינו לשנות את דעתו. לבסוף נמצאה שוב הפירצה ההלכתית המוכרת שהתירה לעשות זאת בשינוי וטיפלו בחולה.

      בהלכה אין רגש?

      רבות התווכחנו אני וחברי לאחר האירוע הזה. כעסתי עליו והטחתי בו שאלוקים ודאי לא היה רוצה שנעבוד אותו מתוך סבל ויסורים, ולבטח היה מגלה רגש גם ליסוריו של אדם חולה או חירש שהסוללה במכשיר השמיעה שלו נגמרה במהלך השבת. ובכלל, מה בדבר העובדה שהתורה מתירה לאדם להתיחד עם אשתו ולהנות בחופשיות ממעשה האהבה עימה, וההלכה בכל זאת מחמירה ומגדירה סייגים לכך?

      ומה בדבר העובדה שכשבחורה חרדית מציעה לעיוור עזרה ברחוב, אך היא אינה אוחזת בידו כדי לכוונו בדרך בשל היותה שומרת נגיעה, והוא נתקל בדברים שבדרך ונחבל? האם אין בזה משום "ולפני עיוור לא תיתן מכשול ויראת מאלוקיך" (ויקרא: י"ט, 14)? כך הטחתי בפני חברי באותה הזדמנות, והוא ענה לי בשלוה שבהלכה אין רגש, ושמה שצריך ומבקשים מאיתנו לעשות, עושים. שההלכה יודעת בדיוק מה טוב בשבילנו ומה לא. אני כמובן לא מסכים לכך עד היום.

      מה אתם חושבים, ומה הייתם עושים במצב דומה? בכל אופן, גמר חתימה טובה לכולנו.