פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כמה זה עולה לנו

      עיצוב רשתי, בייגל לא טרי והפוך שטעמו דליל - ביקור בקופי בייגל ומחשבות על מחירים שצריך לשלם בשביל אהבה ומלחמה

      עשיתי כל מה שאני יודעת לעשות, השתמשתי בכל טריק נלוז בספר: התנתקתי מהאינטרנט לכמה שעות טובות, חוץ מכמה גיחות קצרצרות לוואלה! סלבס; הקפדתי לפתוח את הטלוויזיה רק כשהשלט הראה על ערוץ E!; וניסיתי להתרחק מאזורים שבהם נשמעה הקריאה "שמעתם מה קרה?" או "איזה אסון". והאמת, כמעט הצלחתי להדחיק, לעטוף את עצמי בבועת לואיז היי או "הסוד", זו שאומרת ש"הכל נפלא בעולמי". אבל אז - כנראה בגלל לחצי הדד ליין - החלטתי לבדוק סוף סוף את קופי בייגל.

      כבר די הרבה זמן שדיזנגוף פינת טשרניחובסקי מאכלס מקום שנראה כמו טל בייגלס - כלומר דלפק ארוך שמאחוריו מדפים מלאים בכמה סוגי בייגל - מגיש את אותם הדברים שיש בטל בייגלס - ובכלל זה אפילו סלט העוף בקארי המפורסם; אבל בכל זאת מתעקש להיקרא בשם אחר. אני מניחה שעניין זכיינות כזה או אחר הכריעו בסוגיה. ואני מניחה שזה גם לא ממש מעניין את אלו המסתמנים כלקוחותיו העיקריים של המקום - תיירים אבודים וזקנים שעוצרים שם, לרוב רק כדי לקלף איזה תפוח.

      אחרי מסע טעימות מפרך אך מתבקש, ובעזרתו של המוכר שלא היה ממש סבלני, בחרתי לבסוף למלא את בייגל הבצל שלי בסלט ביצים ובסלט חצילים ונציאני, שבו חצילים בחומץ בלסמי וגרעיני חמניות (30 שקל בסך הכל). כשניגשתי להתיישב על דלפק העץ, שדווקא מתהדר בדי הרבה פוטנציאל לימי ראשית הסתיו, התחוור לי לדאבוני שלא הצטיידתי בשום חומר קריאה. חשתי מובסת ובלית ברירה ניגשתי אל סטנד העיתונים. לבי נעצר. זהו זה, כבר אין מנוס, באין שום מגזין עיצוב משמים או קטלוג של איקאה, כל שנותר לעשות הוא לקרוא את העיתונים היומיים, ואלו מדווחים על מה שכל כך לא רציתי לשמוע. בכותרות הצבעוניות, הפורנוגרפיות והאלימות, שרק לב ציני וקר יכול להגות כמותן, היו משפטים כמו "איך נפלו גיבורים?", או "בחייהם ובמותם לא נפרדו". כולם דיווחו על "טרגדיה לאומית", והנשיא אף כינה אותו "הילד של כולנו".

      אפשר להלאים הרבה דברים - אני מכירה מישהו שקק"ל הלאימה למשפחתו שטח די נכבד למרגלות הכרמל - ואני אפילו נגד הפרטה במקרים מסוימים, אבל באיזו זכות אנחנו רשאים להלאים טרגדיות? הרי בזמן שאנחנו חגגנו את ראש השנה עם משפחותינו הברוכות, "הטרגדיה הלאומית" כבר היתה שייכת רק למשפחה אחת, אולי אפילו רק לאשה אחת. הדמעות של רובנו עברו לטרגדיה הלאומית הבאה.

      הרמטכ"ל אמר ש"זהו חלק ממחיר חיינו בארץ האהובה הזו". אז יש מחירים שיודעים שצריך לשלם - אני שילמתי 30 שקל על בייגל שלטעמי מנת סביח, שעולה כשליש, היתה עדיפה ממנו, בעיקר בגלל ההנחה שהפיתה ודאי היתה טרייה יותר מהבייגל שקיבלתי. שילמתי מחיר על כך שהאמנתי שמקום שהמילה קופי מופיעה בשמו, באמת ידע להכין הפוך (13 שקל) טוב, ולא דליל כל כך בטעם. המחיר לכל הארוחה היה 56 שקל (כל מה שהרחבתי פלוס לימונדה סתמית) וטעם של בצל בפה להמשך היום. והאמת? אפילו המחיר הזה נראה לי כבד מדי, אבל בסופו של דבר, זה המחיר שאני מוכנה לספוג כחלק מעבודתי. לעומת זאת, לא נראה לי שיש איש במדינה הזו, עם כל הכבוד לרמטכ"ל, שיכול להחליט לאשה מה המחיר שהיא צריכה לשלם כדי לחיות במדינתנו האהובה.

      קופי קפה בייגל בייגלס (אביעד הרמן - עכבר העיר)
      תיירים אבודים וזקנים שעוצרים שם, לרוב רק כדי לקלף איזה תפוח. Coffee Bagels (צילום: אביעד הרמן)

      בקטנה

      סקס אפיל: נוף לדיזנגוף סנטר
      אנשים: שלא מתעניינים בטרנדים
      עיצוב: רחבה גדולה שעם קצת יותר השקעה יכולה להיות נעימה
      שירות: בחורה נחמדה, בחור קצת פחות
      הפוך קטן: 13 שקל
      ליד ההפוך: בייגלים עמוסים ומגוון רחב של מתוקים, גם כאלו שאפשר לקחת הביתה
      טיפ: עדיף סביח
      גישה לנכים: כניסה יש שירותים אין
      שורה תחתונה: שיהיה לכולנו צום קל וגמר חתימה טובה

      Coffee Bagels. דיזנגוף 69. טל' 5672553. פתוח: כל השבוע – 12:00-24:00