מיכאל מור קיבל עונש סביר

גורמים רבים ניצלו את גזר דינו של בית המשפט השלום בנצרת, בעניין מיכאל מור, כדי לתקוף את בית המשפט. הביקורת החריפה והחמורה מכולן הייתה ההודעה החריגה שפרסם השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', בה השתלח בבית המשפט באופן חסר תקדים.

אהרונוביץ', כמו גם יתר המבקרים, לא נתן לעובדות לבלבל אותו. הוא שכח שכתב האישום המקורי שהוגש נגד מור רוקן כמעט לחלוטין מתוכנו עת נמחקו 35 סעיפי אישום מתוך 37 שנכללו בו במקור, זאת בהסכמת המדינה, אותה מדינה בה אהרונוביץ' מכהן כשר. הוא שכח שהענישה שגזר בית המשפט הייתה במסגרת טווח ענישה שהיה מקובל על המדינה והוא גם שכח שבישראל מענישים נאשם באשר הוא בהתאם לרמת הענישה המקובלת לעבירות בהן הורשע ולא על יסוד סגירת חשבונות של משטרת ישראל עם נאשם כזה או אחר.

כל המבקרים למיניהם משתמשים בסיסמאות וברטוריקה חסרת תוכן ממשי – עבריין גדול עונש קטן – המציאות המשפטית מורכבת הרבה יותר מהמשוואה הנ"ל.

הציבור חייב להבין שכתב האישום המקורי שהוגש נגד מור היה בעל סיכוי נמוך לעבור את משוכת ההרשעה הדרושה בבית המשפט. האיומים שהשמיע מור נעשו באמצעות הטלפון לאוזני מכריו בלבד – ולא באוזני "המאוימים" – והכל בידיעה שהמשטרה מאזינה לשיחותיו. ומכאן לדעתי קיים ספק רב אם מור היה מורשע בעבירות שיוחסו לו וייתכן כי אם היה מנהל את משפטו התיק היה מסתיים בזיכוי, זאת מאחר וקשה עד מאוד לבסס עבירת איומים כאשר האיום לא מושמע ישירות באוזני המאוים.

הציבור גם חייב להבין שהליך גישור הוא הליך מקובל במשפט הפלילי, בו בית המשפט מגשר בין הצדדים במטרה לייעל את ההליך ולחסוך זמן שיפוטי יקר למערכת המשפט הקורסת תחת הנטל, וחשוב מכך חייבים להבין כי תוצאות הליך הגישור תלויות בהסכמת שני הצדדים. אין כאן עסקה שנכפתה על המדינה יש כאן עסקה שהיא תוצר של רצון המדינה. המדינה הסכימה לתיקון כתב האישום תוך שהכירה בבעיות הטמונות בראיות שהינן הבסיס לכתב האישום, והמדינה הסכימה להגביל את עצמה לרף ענישה מקסימאלי של שנתיים מאסר מאחר וזוהי רמת הענישה המקובלת במחוזותינו. ושלא יטעו אתכם העסקה שנרקמה בין הצדדים אושרה ברמות הגבוהות ביותר בפרקליטות והיא החלטה מאוזנת, ראויה והולמת את נסיבות העניין.

לטעמי בית המשפט גזר עונש סביר וראוי בהתאם לנסיבות והקשיים הידועים לנו, וכל חטאה של כבוד השופטת יפעת שטרית הוא שהיא יושבת בתוך עמה וגזרה עונש ברמת הענישה המקובלת כפי שהיתה גוזרת על כל נאשם אחר שהיה מורשע באותן עבירות בהן הורשע מור. כבוד השופטת שטרית לא צריכה הייתה לקבל קיטונות של ביקורת, היא הייתה צריכה לקבל צל"ש על כך ששפטה ללא משוא פנים ולא נתנה להד התקשורתי וללחץ המשטרתי להכריע את הדין.

בכל מקום אחר בעולם שר לבטחון פנים היה מתפטר כאשר התגלה ששוטרים חצו את הקווים בצורה חמורה כפי שקרה בעניינו של מור בפרשת "עבריינים במדים", אולם בישראל, כמו בישראל, כבוד השר מסיט את האש מהמשטרה בכך שהוא יוצר פעולת הסחה בדמות תקיפת בית המשפט, המוסד היחיד במדינה שאין לו יכולת להגיב ולהגן על עצמו.