נהר זורם ביניהן

הסרט "נהר קפוא" (Frozen River) של היוצרת קורטני האנט הוא אחד הסרטים הפמיניסטים החשובים של השנה וטוב שהגיע לישראל. זהו סרט הביכורים של האנט, וזוכה פרס הדרמה האמריקנית הטובה ביותר בפסטיבל סאנדנס (2008). קוונטין טרנטינו, יו"ר חבר השופטים של הפסטיבל שהעניק לסרט את הפרס הראשון כתב עליו כי הוא היה כל כך אמיתי שלא נראה או הרגיש כמו סרט.

בסרט, שעושה שימוש יצירתי במטפורה הגיאו-פוליטית של הגבול הצפוני של ארה"ב עם קנדה, שתי הנשים - האחת אם חד הורית, והשנייה בת לשבט מוהק - משתפות פעולה בהעברת הפליטים מגבול לגבול על רחבי הנהר הקפוא, שהוא גם ים המוות בו נהרגים הקורבנות של המעבר המסוכן. הגבול הקפוא בין ארה"ב לקנדה הופך למטפורה קולנועית והאנט מעמיסה עליו משמעויות והקשרים רבים. כל אחת מהן רואה באופן נרטיבי שונה את מעבר הלא חוקי של הפליטים על גבי הנהר הקפוא. תיק של זוג פקיסטני שהשתיים צריכות להעביר ממצה את ההשקפות השונות שלהן: ריי מפחדת להעביר את התיק של הפקיסטנים משום שהיא רואה בו איום על האומה האמריקאית (רמז לאסון 9/11). לילה מצידה רואה בגבול כבינלאומי, כלומר ככזה באופן אוניברסלי לכל האנשים (רמז לאסון של האוכלוסייה הילידה עם הגעת קולומבוס).

שתי הנשים שמשתפות פעולה בהעברת פליטים מקו גבול אחד למשנהו עושות זאת למען הישרדות בעולם גברי לא שוויוני אשר מנשל אותן מתוך קהילותיהן ומהיכולת להקים משפחה. אך ברגע שהן מעבירות בצורה לא חוקית את הפליטים הן עוברות על החוק והופכות למקרבנות בעצמן, ובכך הסרט לא מעניק תשובה פשוטה למצב של דיכוי ומראה את המעבר המהיר מרגע של היות קורבן לרגע של היות מקרבן.

הפליטים ומהגרי העבודה הם בעצם קורבנות כפולים. הם מנסים חברתית, ומעמדית להגר על מנת לשפר את תנאי חייהם ולעיתים נסים על חייהם בשל אסונות ורדיפות. מהגרי העבודה עוברים את הגבול למען מצב של דיכוי כפול בו הם יצטרכו לשלם למעסיקם כארבעים עד חמישים אלף דולר בכדי להשתחרר מעבדותם (בדומה למה שמתרחש גם בישראל ובארצות אחרות).

הנשים המבריחות בורחות ממצב חייהם בכדי למצוא כסף לשרוד, אך הפליטים רוצים גם לברוח מהנשים, בכדי שלא יצטרכו לחוות עבדות בתוך ארה"ב. בתוך המשחק האכזרי של הקורבן שהופך לתליין מחוץ לארה"ב ובתוכה מעניקה לנו הבימאית רגע של חסד. רגע זה מתרחש כששתי הנשים משתפות פעולה ועוזרות אחת לשנייה בשמירה על המשפחה, הבית והילדים. לא במקרה רגע זה מתרחש כששתי הפליטות מהמזרח הרחוק (סיניות?) היו בתא המטען של האוטו. מובן לצופים שהפליטות יגורשו חזרה לארץ מוצאן, ואיננו יודעים מה יעלה בגורלן. אבל אנו יודעים שלפחות נמנע מהן לשמש כשפחות מין תחת משטר גברי מדכא בתוך ארה"ב בשל מגדרן ומוצאן האקזוטי האוריינטלי.

תמונת המראה של שתי הנשים האסייתיות שחוזרות לארץ מוצאן ושתי הנשים שמוצאות דרך לחזור לבית (משותף) משלהן, למרות הבדלי הגזע, אתניות, מעמד, צבע וסיפור חיים – הוא זה שממיס לרגע את הנהר הקפוא והממית בין ארה"ב וקנדה. זהו הרגע בו הגיאוגרפיה שעברה פוליטיזציה והפכה לנהר קפוא – עוברת שינוי. הסביבה הלא אנושית המסמלת את הגבול בין שני לאומים שונים הופכת חזרה למסמן חברתי. בסביבה האנושית הזאת קשה להבדיל בין אויב/ת לבין ידיד/ה ורב המשותף על המבדיל.