פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המו"מ המדיני הוא פרס לטרור

      פגישת הפסגה בין נתניהו, אובמה ואבו מאזן הייתה הזדמנות פז לומר בפה מלא: לא עוד למו"מ חסר תוחלת. אלא שנתניהו פספס את חלון ההזדמנות הזה. מיכאל קליינר לא מאמין בהידברות

      יש מנהיגים שמזהים חלון הזדמנות גם כשהוא בגדר חלום הזדמנות, יש כאלה שמזהים אפילו צוהר הזדמנויות קטן, אבל רק מנהיגים ישראלים נוסח בנימין נתניהו מסוגלים לתחוב את אפם בזגוגית של חלון הזדמנויות ענק ואפילו לא להרגיש בקיומו. ועידת הפסגה שבה השתתף נתניהו אמש הייתה חלון ההזדמנויות המפוספס ביותר בעשרים השנים האחרונות.

      היא תפסה את מנהיג העולם החופשי עם המכנסיים למטה כשמה שמעסיק אותו באמת זה חשש מתבוסה של ארה"ב במלחמה נגד הטאליבן באפגניסטן, אבידות שסופגת ארה"ב בעיראק, לעגו המחוצף של האיש המסוכן בעולם שפועל בקדחתנות להשגת פצצה גרעינית, והחשוב מכל, המצב הכלכלי הקשה הפוקד את ארה"ב והאבטלה הגואה בה. במצב בו אובמה הגיע לפסגה, כמי שכפאו שד (פשוט כי יש לו דברים בוערים יותר לעסוק בהם) – זו הייתה ממש איוולת לא לייצר לו ולעצמנו נקודת יציאה מהמגעים המעצבנים, המשעממים והאפורים באזורנו ששום טובה לא תצמח מהם לא לנו ולא לאובמה.

      לפעמים, כשנושמים אוויר פסגות, כנראה עדיף לעשות זאת עם מנהיג בעל אופי של לוזר. יש יתרונות למצב מנטאלי שבו אדם חושב לעצמו – מה כבר יש לי להפסיד? באופן פרדוכסלי, אם נתניהו לא היה מקורץ מחומר של מנצחים – יכול להיות שהוא היה יוצא המנצח האמיתי מהפסגה הזו. בפועל הוא יצא כשניצחון פירוס בידו.

      להקפיא את המו"מ ולא את הבנייה

      או שהציפיות שלנו מנתניהו הן נמוכות במיוחד או שהציפיות שלנו מעצמנו הן נמוכות במיוחד, כי אחרת קשה להסביר איך ניתן להחשיב להישג את העובדה שאובמה הסתפק ב"ריסון" הבנייה בהתנחלויות במקום בהקפאתה. הישג אמיתי הוא היפוך היוצרות. הפיכת הקערה על פיה. אם נתניהו, המומחה לתקשורת, היה יוצא לרגע מהאיפוק החולני שהשתלט על מנהיגינו מאז שלטון שרון ("איפוק זה כוח") – אולי היה עוזב בזעם את החדר כשאבו-מאזן סרב להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. אולי היה מודיע כי הוא מקפיא את המגעים עם הפלשתינים, אולי היה מצליח לסובב את מערבולת המדינה הפלשתינית המאיימת להטביע אותנו בים לכיוון ההפוך.

      כל מנהיג ראוי שהיה יושב בוועידת הפסגה ונתקל בסירובו העיקש של אבו מאזן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, היה יוצא בטריקת דלת ושבירת כלים מהמו"מ. כל מנהיג שפוי היה מודיע כי המסר העולה מסרבנות זו הוא היעדר כוונה לשלום אמת ועל בסיס זה אין מקום אפילו לשיחות.

      הגיע הזמן לעשות סוויץ', להפוך עקוב למישור, להקפיא את הדבר הנכון – לא את הבנייה ביו"ש, אלא את המו"מ עם הפלשתינים. אחרי שנים של חולשה מדינית, פטפוטי נסיגות, "ויתורים כואבים" ושבעה ראשי ממשלות שלא צלחו קדנציה, הגיע הזמן להכאה על חטא ולעשרת ימי תשובה בתחום המדיני.

      מצבה של ישראל היום מול הפלסטינים דומה למצב שהיה טרם החתימה על הסכמי אוסלו. ארגוני הטרור הפלסטיני נמצאים על הקרשים והגורם היחידי שיכול להושיט להם יד ולהרים אותם זהו מו"מ מדיני מיותר ומטופש שיעניק להם הישגים ללא תמורה. נתניהו פספס אמש הזדמנות פז ליצירת תפנית בהיסטוריה. כשהוא נבחר בפעם הראשונה הוא ראה עצמו מחויב להסכמי אוסלו במסגרת הרציפות השלטונית. הפעם, אם ייגרר להסכם מדיני - הכישלון יהיה שלו נטו.