מהפסגה בניו-יורק אמש, ניתן היה להתרשם על נקלה שקצה נפשו של הנשיא האמריקאי ב"טחינת המים" ובדשדוש במי האפסיים שכה מאפיינים את הדיאלוג העקר או למעשה את הנתק בין רמאללה לירושלים.
לאובמה פשוט נמאס מאחיזות העיניים, משיכות הזמן, מהפיכת התפל לעיקר, מהשוטטות חסרת התכלית של השליח מיטשל באזור ובעיקר מהעובדה העגומה שמאומה לא קורה בין ישראל והפלסטינים. נתניהו ואבו-מאזן הוזמנו אפוא לניעור וטלטלה ונדרשו על-ידי הנשיא להיות יותר רציניים ותכליתיים.
סוד גלוי הוא שנתניהו ואבו-מאזן נקראו לניו-יורק כמי שכפאם שד. קשה להתעלם מן החשדנות ההדדית העמוקה, החמיצות והעדר העניין הבסיסי שלהם בפסגה. לפיכך מתקבל הרושם האבסורדי לפיו שלום ישראלי ופלסטיני איננו כלל ועיקר אינטרס קיומי ואסטרטגי של שני העמים, אלא גחמה של הנשיא האמריקאי.
ואכן, בנסיבות שנוצרו, הממשל בוושינגטון ומעורבותו הופכים לגורם מפתח. אוי לנו ואבוי לנו, אם האמריקאים ייוואשו אף הם משני הצדדים ויניחו לסכסוך הזה, בבחינת הכרה שאין לו תקנה.
המבוגר האחראי
לראש הממשלה, בנימין נתניהו, נקרתה בכהונתו השנייה כראש ממשלה שעה נדירה של חסד. הוא נהנה מתנאים פוליטיים ומדינים אופטימליים, המאפשרים לו פריצת דרך מדינית וניסיון לקצר את שנותינו המבוזבזות. בראש הרשות הפלסטינית ניצב מנהיג המתנגד אסטרטגית יותר משנות דור למאבק המזוין. הטרור פסק. נתניהו נהנה מיציבות פוליטית מובהקת ואפשרויות התמרון שלו משמעותיות.
זאת ועוד: בוושינגטון יושב נשיא צעיר אמנם, אבל על תקן "המבוגר האחראי". אובמה אסרטיבי, מלא עזוז, החפץ בכל לבו ומאודו להניע תהליך מדיני, להקדיש לו זמן וללוות אותו עקב בצד אגודל.
הכדור בידי נתניהו: הזמן כידוע כבר מזמן לא עובד לטובתנו. הדמוגרפיה הסכנה לקיומה של המדינה היהודית כמדינה דמוקרטית, הגלישה למציאות של אפרטהייד, תרבות הג'יאהד ועליית הקנאות במרחב, כל אלה מחייבים מפנה בתפיסה ובמדיניות של ממשלת ישראל והעומד בראשה. הישרדות איננה תכלית ואיננה מטרה. קל וחומר לגבי מי שזו לו כהונתו השנייה כראש ממשלה.
נתניהו, לך לשלום.