לאחר המפגש המשולש ביום שלישי בניו יורק בין נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ויו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, חידוש המשא ומתן בינינו והפלסטינים הוכנס באופן רשמי לסדר היום של הבית הלבן. כאקטיביסט בלתי נלאה, דיבר הנשיא אובמה במילים נחרצות על הנחיצות בהתקדמות בזמן הקרוב לקראת גיבוש הסדר קבע בין שני העמים. אך אובמה דיבר ביום הראשון של סתיו, בפני קהל אמריקאי שמתחיל להתקרר מבחינה נפשית, אחרי בחירתו ההיסטורית של אובמה לפני כמעט שנה בכלל, ואחרי הלהט הרטורי של הוויכוחים על תוכניות בריאות שהעסיקו את אמריקה לאורך כל הקיץ.
בעצם דבריו של הנשיא ביום שני באו"ם נפלו על אוזניים ערלות. בדיווחים התקשורתיים דיברו על מעורבותו של אובמה בסכסוך הישראלי-הפלסטיני כעוד טיפול קוסמטי שהנשיא מציע לבעיות הכרוניות של העולם.
המחלה הכרונית שבאמת מעסיקה את הציבור האמריקאי בימים האלה היא מערכת הבריאות שלו. נוכח אין-סוף דיאגנוזות ותיקונים מוצעים למשבר במערכות הבריאות, לציבור באמריקה אין כעת סבלנות לשמוע על מחלות אחרות בעולם, כמו תהליך השלום אצלנו. זה ציבור ששואל: למה באמת להשתתף במחלות של אחרים כאשר לא חסר בבית מקורות מקומיים לסבל?
המשק בארה"ב טרם התייצב באופן גמור, לאחר ההאטה המחרידה בחודשים הראשוניים של השנה. שני בתי קונגרס עומדים לאשר תוכנית בריאות חדשה שתכניה הסבוכים אינם נהירים לאף אחד, ואינם משביעים את רצונו של אף אחד. כוחות אמריקניים עומדים לצאת סופית מעיראק, לאחר מאמץ מלחמתי שלא הביא דמוקרטיזציה למפרץ הפרסי, ושהוסבר בנימוקים שקרניים שערערו על אמינות הממשל וכלי התקשורת.
בתולדות ארה"ב, הנסיבות המשולבות הללו ואחרות של דאגות כלכליות ועייפות ממאמצים מלחמתיים, תמיד עוררו גלים של בדלנות, בהם אף אחד לא רצה להתעסק בריבים אזוריים בעולם, כל עוד שהמצב בבתים האמריקניים לא היה מזהיר. אובמה מבין את זה היטב, אבל האוריינטציה האישית שלו גלובלית, והוא נמרץ מדי לשבת ולהתבטל בבית הלבן. כך נוצר שהוא איש פרגמאטי ומוצלח זה עומד לצאת נגד רוחות התקופה, ולהילחם בתחנות הרוח של עשיית שלום בסכסוך הישראלי-הפלסטיני. ליזמה לעשיית שלום במזרח התיכון שהוצהרה ביום שני באו"ם, לא יהיה לאובמה גיבוי ציבורי באמת.
שינה את ההיסטוריה יותר מכל נשיא אחר
תוך כמה שנים ספורות אובמה הגיע משום מקום בפוליטיקה האמריקנית לבית הלבן. במסע מסחרר זה הוא הצטייר, בצדק, כאשף פוליטי שיודע להפעיל כישרונות וורבאליים כדי להשיג מטרות אישיות מוגדרות וחשובות. אחרי שנה אחת בבית הלבן תוהים המון בארה"ב על הנשיא, ומתחילים לחשוד כי מה שנותר מכל זה הוא רק הכישרון הוורבאלי.
בסוף השבוע האחרון אובמה שלף טריק מהרפרטואר התקשורתי של ביבי, והופיע באותו יום בראיונות פוליטיים ששודרו, אחד אחרי השני, בכל ערוצי הטלוויזיה באמריקה. אבל כאשר ראש ממשלה או שר חוץ ישראלי עושה זאת, תשוקתו לתשומת לב ציבורית מוסברת על רקע תסבוכת הנחיתות של מדינה קטנה. לנשיא של מעצמת העולם אין תסבוכת כזאת. אף אחד באמריקה כעת לא מבין למה צריכים לשמוע מברק אובמה 24 שעות ביממה. ממדינאי הוא הופך את עצמו לדוברן.
מדובר על איש שחצה את קו השבר האולטימטיבי בתרבות האמריקאית, שהוא הגזענות, וכבר שינה את ההיסטוריה, מן הסתם יותר מכל נשיא קודם מאז פרנקלין רוזוולט, ואולי אברהם לינקולן. ימים יגידו מה עוד הוא מסוגל לעשות. דווקא בזכות יתרון הרוב שיש למפלגתו הדמוקרטית בשני בתי הקונגרס, האיש הזה אכן יביא תיקון מקיף במערכת הבריאות, כנראה עד סוף 2009. והכלכלה האמריקאית אכן החלה להתייצב לאחר תחילת נשיאתו של אובמה. הסכנה היא שמרוב התעסקויות מוצלחות למדי עם מצבים כרוניים, הנשיא של אמריקה ישכח להבדיל מסוגים שונים של פתולוגיה בקרקס האנושי.
במקרה של ההאטה הכלכלית, פקעה סבלנותו של הציבור האמריקאי כלפי חמדנותם של מנכ"לים בחברות כמו , ' AEG, אשר גזלו הטבות ובונוסים בו בזמן שהצטמק חשבון הבנק של האזרח הפשוט. במקרה של המשבר במערכת הבריאות, פקעה סבלנותו של הציבור כלפי חברות ביטוח שבחמדנותן מסרבות לתת כיסוי הולם לחולים עקב טענות כוזבות על מצבי בריאות קודמים. אך במקרה של הסכסוך שלנו, פקעה סבלנותו של הציבור האמריקאי כלפי חמדנותם של מנהיגים פלסטיניים וישראלים להנצחת וויכוחים על התנחלויות, פליטים וירושלים. מבחינה אמריקנית, הסכסוך שלנו הוא נושא רחוק, ואין אינטרס מקומי שיצדיק מסע מוסרי מיועד לתיקון במידות הרעות של המסתבכים והמסכסכים. כמו בענייני בריאות וכלכלה, הנשיא אובמה קורא כעת להסדר קבע בסכסוך הישראלי-הפלסטיני, אבל בנושא זה המוסריות באמריקה נעה בכיוון לא של מעורבות אלא של בדלנות. נראה שבאו"ם השבוע, הנשיא אובמה פרס את כנפיו על תסבוכת כרונית אחת מדי.