פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קללה בת אלפיים

      חרמות ועוינות דחוסה אפיינו את היחסים בין יהודי בבל ליהודי תימן, מאז שהאחרונים סירבו לתת כתף לבניית בית המקדש השני. הכל התפרץ כשכולם מצאו את עצמם ביחד בשכונת התקווה. פרק נוסף בסדרה "מעבר לאיילון"

      2,400 שנה של עוינות בין יהודי בבל ליהודי תימן התנקזו לסמטאות שכונת התקווה, בשנות ה-50 של המאה הקודמת. הכול התחיל באגרת ששלח עזרא הסופר ליהודי תימן ובה קרא להם לעלות לירושלים, לתת כתף לבוני הבית השני. אלה סרבו בטענה כי לא בא הקץ לגלות ואין קדושה ושכינה בבית החדש, מה שנתן אות לחלופת קללות בין הנצים. זה קילל אותם שיחיו בעוני ובסבל, ושלא יהיה להם מניין ולא ראש, ואלה השיבו לו שלא ייקבר בארץ ישראל. שתי הקללות התקיימו ככתבן ולשונן: העורך הדגול נקבר במדבריות בצרה, והסוררים יצאו למאות שנים של "עוני תורה וממון".

      על פי מסורות מסוימות, יהודי תימן גלו עוד בימי בית המקדש הראשון, ומנגד, ידוע ומוסכם כי יהדות בבל עצמה לא אצה לבנות את ירושלים. אך למה לעסוק בזוטות: מלחמת עולמות פרצה בין שתי הקהילות הסמוכות, כאשר יהדות בבל, מרכז יהודי משמעותי ביותר, דוחה בבוז כל בקשת עזרה של יהודי תימן, שנאנקו תחת רדיפות. מבחינתה של הראשונה: שימותו אלה שהעזו להמרות את פי המחוקק התנכי האחרון, עטרת הקהילה, ועוד קללו אותו.

      שיא נוסף הגיע במאה ה-12, כאשר התקפות של שבטים מוסלמיים איימו לכלות את יהודי תימן. אלא שיהדות בבל לא שכחה ולא סלחה, ולפי הסיפורים ענתה לתחינות התימנים ב"גרועים אתם מבנימין" - מהטענות הקשות שניתן להטיח ביהודים. הכוונה לאחד הסיפורים המזעזעים בתנ"ך, סיפור "פילגש בגבעה": אונס המוני של פילגשו של איש לוי מהר אפרים שנטה ללון בגבעה בנחלת בנימין, שבתגובה ביתר את גופתה ל-12 פלחים ושלח אותם לשבטי ישראל, אות לנבלה שעשו בני בנימין. בתום שתי מערכות קשות, נותרו מבני בנימין 600 איש בלבד, ושבטי ישראל, שנחרדו מהאפשרות של הכחדת שבט מישראל, שלחו בנות לכרמים, כדי שבני בנימין יקימו מחדש את שבטם. כאשר יהדות בבל משיבה ליהודי תימן "גרועים אתם מבנימין", כוונתה שהאחרונים ראויים לכיליון והיא מתנערת מאחריות לגורלם. לעזרת יהודי תימן נחלץ הרמב"ם, שב"איגרות השמד" התקין להם תשתית לתקווה חדשה.

      "הקץ האמת"

      החרם של יהדות בבל מחולל התפתחות מעניינת: בצר לה, יהדות תימן פונה לקשור קשרים עם יהדות אשכנז. בכך רק מעמיק השסע בין השתיים הראשונות, שמחריף עוד יותר עם הופעת הציונות בסוף המאה ה-19. יהודי תימן, שמתכתבים עם יהודי אשכנז, נרתמים למפעל הציוני כקבוצה הראשונה והיחידה מבין כל הקהילות היהודיות שבארצות האסלאם, ומקפידים לעלות לציון ממזרח עם אחיהם ממערב.

      על רקע סירובם של התימנים להיענות לקריאתו של עזרא הסופר לבנות את הבית השני, הפעם אלה יהודי עיראק שמפנים כתף סוררת ובוז לברית שכורתים יהודי תימן עם אשכנזים-ציונים-חילונים, שמבקשים לבנות בית שלישי טרם הגיעו "הקץ האמת" ו"הגאולה השלמה". במקביל, באותן שנים מתפתחת בבגדד גם אליטה חילונית ולא ציונית, שמתנערת מההיבטים הדתיים והלאומיים גם יחד של הציונות, ובכללה יהדות תימן.

      כל זה כאמור, נשפך לתוך הרחובות הצרים של השכונה של אמצע המאה ה-20. שכונת התקווה היא יצירה ייחודית, של תימנים בעיקר, אוהדי וחברי אצ"ל, שחצו את הגבול הדרומי של תל אביב הקטנה בתחילת שנות ה-30; אלה הקימו בעמל רב ובלב אזור ערבי עוין שכונה עם מערכת מים, ביוב וחשמל משלהם, מאחר שראשי העיר סרבו להכיר בה. התימנים הם ציונים בדעה ובהכרה מלאה בתכלית הרעיון, שבאו ארצה לבנות ולהיבנות (זאת אחת הסיבות שבגללה מחאת הפנתרים השחורים לא תפסה בתקווה, שם הסתפקו בהפגנות אלימות נגד הממסד ולא נגד הציונות האשכנזית).

      חושך בעיניים

      עם תום הקרבות שהתנהלו משני צדי דרך סלמה, בחלק שלימים הפך לדרך לוד ודרך הלח"י, זכתה השכונה בהכרה רשמית, ובהמשך הוצפה בעשרות אלפי עולים מעיראק, בעיקר דתיים ובני המעמדות הנמוכים, שמצאו עצמם מול אדוני המקום התימנים: בעלי בתים, עובדי ופקחי עירייה ותיקים ומסורים, פרנסי השכונה, חברי מפלגת חרות שמשפריצים אידיאולוגיה.

      לעיראקים, שהובאו בעלייה המונית ומעוררת מחלוקת ומצאו עצמם חיים בדוחק רב, נהיה חושך בעיניים: האתם, מקוללים בני מקוללים, משומדים בני מושמדים, הגרועים מבנימין, תהיו מורמים מאיתנו, נצר לכותבי ועורכי ספרי הנביאים והכתובים והתלמוד הבבלי, מאורות הגולה? על זה יש להוסיף גם פערים תרבותיים ומנטליים: התימנים מאופיינים כפדנטים וצייקנים והעיראקים, במיוחד אלה שהגיעו לשכונת התקווה, התנהלו בתוך כאוס הפליטות והחיים החדשים.

      הכסאח הגדול הראשון היה סביב הקמת שוק הירקות והפירות, ובמיוחד שוק הבשר, שסער בתקופת הצנע. העיראקים שהגיעו לשכונה, סוחרים בני סוחרים ורוכלים בני רוכלים שניהלו חייהם תחת משטרים ועריצים מתחלפים, פתאום צריכים לקבל, ולא קיבלו, רישיון מהתימנים לנשום או להזיז שרפרף. על פי הסיפורים, התפתחה איבה וסלידה בין הצדדים: הברחות ליליות, מארבים, דוחות על גבי דוחות, מעצרים ותגרות אפיינו את המפגש בין התימנים לעיראקים סביב התפתחות השוק.

      המתח גלש גם למאבקים אינסופיים על הבנייה הבלתי חוקית בשכונה, בתוך הצפיפות הנוראה. רק כדי לסבר את האוזן, משערים שבשכונת התקווה חיו בשנות ה-60 וה-70 פי עשרה תושבים מאשר כיום! העיראקים, חדורי אמביציה, פנו גם לפתח עסקים נוספים בשכונה, ביניהם צורפות, מסעדות ובתי קפה המוניים, ונתקלו שוב ושוב בפקידים התימנים המסורים.

      רק אלוהים יכול

      חזית נוספת נפתחה סביב עטרת השכונה: קבוצת הכדורגל בני יהודה, הנזר של משפחת סולמי. עם ההצלחות של הקבוצה בסוף שנות ה-60, החלו להגיע העולים הוותיקים ובניהם למגרש, ששינו את אופיו של המועדון מתימני, קטן וצנוע, להמוני ופרוע, כאשר העיראקים נטרפים מהניהול השכונתי והצייקני שלו.

      בדור ההוא לא היה מקום להבנה. הרבה שנים אחר כך, כשרעייתי ואני עמדנו מתחת לחופה, עלה סבי, עבדולעזיז ז"ל, לברך אותנו כשמאות עיניים של תימנים, קרובי משפחה של עינת, צופים בו. סבי הביט בתימנים, שאז עוד התגשמה בהם הקללה ש"לא יהיה לכם מניין ולא ראש", וסיים את הברכות ב"ישתחוו לך עמים, גויי ארצות ות'מנים".

      השנים והחיים אלה לצד אלה עשו את שלהם וקרבו לבבות, ופעם, כששאלתי את סבי כיצד ניתן לזהות יהודים אם כולם נראים דומים לבני העמים שבתוכם ישבו, השיב לי בסיפור. "תדמיין שכל הבסטה הזאת עמוסה בפנינים", אמר לי והצביע על אחד הדוכנים בשוק, "וכל הפנינים מזויפות, ורק אחת מהן אמיתית. האם תוכל לגלות אותה?", שאל ולא חיכה לתשובה. "רק מומחה יכול", הקיש. "זאת לא עבודה שלך או שלי. אלוהים יודע מי הוא יהודי!". חשבתי לשאול אותו מה עם תימנים, אבל לא רציתי להחטיא אותו בזקנותו ובכלל, בשביל מה לפתוח תיבות פנדורה.