אוף, שוב חופש

חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "החוק") אינו מסדיר במפורש מי קובע את מועדי החופשה של העובדים.
יחד עם זאת, הפסיקה קבעה כי המעסיק יכול להחליט על מועד יציאת העובדים לחופשה, כראות עיניו, וככל שניתן תוך התחשבות בצרכי העובד ורצונותיו.

כך לדוגמא, מעסיק יכול להחליט כי הוא סוגר את העסק שלו במהלך חופשת חול המועד פסח או חול המועד סוכות, וזאת על חשבון החופשה שנתית של העובד.

בדוגמא שלפנינו, המעסיק נתון לשתי מגבלות:

מגבלה אחת קובעת, כי במקרה של חופשה שאורכה 7 ימים ומעלה (כולל היום הפנוי של העובד ומנוחה שבועית), על המעסיק להודיע לפחות שבועיים מראש על מועד תחילת החופשה.

המגבלה השנייה קובעת, כי חובה שלעובד תהיה יתרת ימי חופשה לניצול. דהיינו, מעסיק לא יוכל להוציא את עובדו לחופשה על חשבון ימי חופשה עתידיים.

יש להדגיש, כי במקרה שלעובד אין יתרת זכות של ימי חופשה, המעביד אינו רשאי להוציא אותו לחופשה מאולצת-כפויה. פתרונות מקובלים במקרים כאלה הם: יציאת העובד לחופשה ללא תשלום (מה שמכונה "חל"ת") וזאת בכפוף לכך כי העובד נתן את הסכמתו לחופשה מסוג זה, ולחילופין תשלום מלא בגין ימי החופשה המאולצים, מבלי שהמעסיק מנכה לעובד ממכסת ימי חופשה העתידיים.

בעקבות המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו הרבה חברות ומעסיקים, יש מעסיקים שמקזזים ממכסת ימי החופשה של העובד גם מבלי שהוא יהיה בחופשה בפועל.

מטרת פעולה זו היא לעקוף הפחתת שכר ישירה, שעלולה לסכן את המעסיק בכך שעובדים יטענו שהיתה "הרעה מוחשית בתנאים" ויהיו זכאים להתפטר בדין מפוטר.

ברם, מי שקורא את החוק יודע כי מטרת החוק היא חברתית וכי החוק הינו חוק מגן, שלא ניתן להתנות עליו ולא ניתן לוותר על זכות מזכויותיו.

מכאן, שמעסיק שמחליט להפחית ממכסת ימי החופשה של עובדיו, אפילו אם הדבר נעשה בהסכמתם, עובר על החוק.

יש לסייג את הדברים ולהוסיף כי רק מעסיק שמפחית את מכסת ימי החופשה שנתן לעובדיו, מעבר למכסה שהחוק מחייב אותו, ובהסכמת העובד, יוכל לקזז ולנכות ממכסת ימי החופשה של העובדים מבלי להיחשב כמי שעובר על החוק.