החשב הכללי לשעבר במשרד האוצר, ירון זליכה, תוקף בחריפות את המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל, ובעיקר את המדיניות הכלכלית שמנהיג כיום נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר. לדבריו, פישר מנפח בועה של מט"ח ונכסים בישראל, מגדיל מאוד את הסיכון למשבר פיננסי בשוק ההון ושוחק כליל את הונו העצמי של בנק ישראל. טענות אלה מופיעות בספר חדש של זליכה, "אי ודאות, ציפיות ומדיניות מאקרו כלכלית בישראל", שראה אור באחרונה בהוצאת הקריה האקדמית אונו.
הפחתות הריבית של בנק ישראל בעקבות המשבר העולמי, סבור זליכה, היו אגרסיביות מדי: "אף שישראל צלחה את המשבר טוב יותר ממרבית מדינות העולם, הריבית בישראל היא בין הנמוכות ביותר. זה נובע מכך שבנק ישראל הוריד את הריבית לרמה של 0.5%. לכאורה, זו אותה ריבית כמו במרבית העולם, אבל אצלנו יש אינפלציה של 3%, מה שאומר שריבית בנק ישראל היא ריבית ריאלית שלילית של יותר מ-2%. בעולם, לעומת זאת, יש ירידות מחירים, ולכן הריבית הריאלית שם חיובית. פתחנו בריבית פער של 5% על העולם, כאילו המשק כאן קורס - אף כי הוא לא".
לדבריו, הריבית הריאלית השלילית גרמה להתנפחות של בועת מחירים בנדל"ן ובועת מחירים בבורסה, ומסכנת את היציבות של שני השווקים הללו. באופן פרדוקסלי, הריבית הריאלית השלילית גם גרמה להתנפחות השקל, "מכיוון שמשקיעים זרים רוצים להשקיע במשק עם סביבת ריבית שלילית, מה עוד שהמשק צלח את המשבר יחסית בשלום. בעקבות רכישת הדולרים במסגרת ניסיונו של פישר למנוע את התחזקות השקל, הוא נאלץ להזרים 120 מיליארד שקל למשק - מה שמחמיר עוד את בועת המחירים".
הנזקים הכבדים באמת של הרכישה המסיבית של הדולרים במסחר במט"ח, טוען זליכה, צפויים עדיין להגיע. נזק אחד כזה נבע מכך שבנק ישראל הוציא את כל הונו העצמי על רכישות של 120 מיליארד שקל במט"ח, ובפועל נשאר ללא הון עצמי - וללא גמישות פעולה עתידית. נזק אחר נובע מכך שבנק ישראל מחריף בכך את מחנק האשראי במשק. "בנק ישראל מנסה לספוג חזרה את השקלים שהדפיס כדי לקנות דולרים, והוא עושה זאת באמצעות גיוס הלוואות מהציבור", אומר זליכה. "בכך הוא מקטין את היצע האשראי במשק. אנחנו צריכים שהאשראי יזרום לפירמות, אבל במקום זאת הוא זורם לבנק ישראל, שמשקיע אותו בדולרים בבנקים בחו"ל בריבית אפסית".
זליכה מצטט מאמר שכתב חתן פרס נובל בכלכלה, פול קרוגמן, בדבר הנזקים שנגרמים למדינה בעקבות צבירת רזרבות מט"ח גדולות מדי. "מדינת ישראל יושבת כיום על רזרבות מט"ח של 220 מיליארד שקל, וכל ירידה של 1% בשער הדולר מסבה לה הפסד של 2.2 מיליארד שקל", אומר זליכה. "בנוסף, הרזרבות הללו מושקעות במטבעות זרים, אשר לאורך שנים משלמים ריבית נמוכה יותר מזו שמשלם השקל.
"במקרה היום הריביות בעולם הן זהות, אבל הממוצע הרב שנתי הוא שהריבית השקלית גבוהה מהריבית הדולרית, ופער הריביות בין מה שבנק ישראל משלם על השקל לבין מה שהוא מקבל על הדולר עולה לנו שלושה מיליארד שקל בשנה. זוהי עלות החזקה קבועה, שלא תיעלם כל זמן שאנחנו ממשיכים לשבת על הר הרזרבות - ואני לא רואה את ההר הזה קטן במהרה. לבנק ישראל אין יכולת אמיתית לממש את הרזרבות, כי אין מי שיקלוט ממנו דולרים תמורת שקלים בהיקפים כאלה".
נזק נוסף שמציין זליכה הוא הגדלת התנודתיות של המסחר בשקל-דולר. ראשית, התנודתיות פוגעת ביצואנים הישראלים, הנאלצים להתגונן מפניה. בנוסף, התנודתיות מושכת ספקולנטים בינלאומיים לסחור בשקל, ומביאה גם להגדלת נתח ההשקעות הזרות בבורסה. "המשקיעים הזרים יהיו הראשונים לברוח, וכך הסיכון למשבר בבורסה רק גדל".
לדברי זליכה, השגיאות של בנק ישראל בתגובה למשבר מצטרפות לשגיאות חמורות שביצעה הממשלה. "עד סוף 2008 המדיניות התעלמה מקיומו של משבר", הוא אומר. "בסוף 2008, כאשר ההידרדרות הסתיימה ועברנו לדשדוש, התחילה מדיניות של טיפול במשבר".
לטענתו, המדיניות שנקטה הממשלה בסופו של דבר רק החריפה את המצב. כך, הגדלת היקף ההוצאה בתקציב מגדילה את האי ודאות ומובילה לציפיות להעלאת מסים בעתיד ולאינפלציה - ציפיות הפוגעות בצמיחה. "אסור היה להגדיל את הוצאה ב-3%, בטח שלא כדי לממן הסכמים קואליציוניים. אם כבר, היה צריך להגדיל הוצאה כדי לטפל באבטלה ולסייע למו"פ".
כך, גם ההחלטה להעלות מסים הזיקה מאוד. לדברי זליכה, עידוד הצמיחה חייב הפחתת מסים של שבעה מיליארד שקל, כפי שהכריז נתניהו לפני הבחירות - אבל חזר בו בלחצו של משרד האוצר. "מודל המסים של האוצר שגוי", קובע זליכה, "הוא אינו חוזה נכונה תפניות בהכנסות ממסים".
"הממשלה מגדילה את האי ודאות במשק ופוגעת בצמיחה"
"כמו במגזר העסקי גם ממשלת ישראל צריכה להתחיל לעסוק בניהול סיכונים; תפקיד הממשלה הוא לייצר צמיחה שוויונית, ויש לנתח את גורמי הסיכון שעלולים לטרפד את הגידול בצמיחה השוויונית בישראל" - כך כותב זליכה בספרו החדש.
בספר מנתח זליכה צד לא ידוע במדיניות הכלכלית של הממשלה: השפעת הממשלה על הגדלת האי ודאות המשקית, המובילה לפגיעה בצמיחה בכלל ובצמיחה השוויונית בפרט. לדבריו, צמיחה לא שוויונית היא צמיחה לא טובה, הן בגלל פערים חברתיים שהיא יוצרת והן משום שצמיחה בקרב השכבות הנמוכות תורמת יותר למשק. מכיוון שהאי ודאות מגדילה מאוד את הפערים הכלכליים יש חשיבות רבה בצמצומה.
"השכבות הגבוהות יודעות להתגונן מפני אי ודאות הרבה יותר טוב מאשר השכבות הנמוכות", הוא אומר. "יש להן רואי חשבון ועורכי דין שמייעצים, הם יכולים להיוועץ באנשי מימון, יש להם גם הון פנוי שניתן לנייד אותו בין אפיקים ובין מדינות בתגובה לסיכון. לשכבות הנמוכות אין את יכולת התגובה הזאת, ולכן הן הנפגעות העיקריות מהגידול באי ודאות".
לדבריו, לאי ודאות יש השפעה עצומה על השגת יעדים כלכלים: "לכל צרכן ולכל פירמה יש ציפיות בין היתר בנוגע לשער הריבית הצפוי, הצמיחה, האינפלציה והמיסוי. ואולם, הציפיות אינן מספר קבוע. זוהי תוחלת של מספרים, והשונות של המספרים משפיעה מאוד על ההתנהגות. אם אני צופה אינפלציה של 5%-15% אני אנהג אחרת מאשר אם אני צופה אינפלציה של 9%-11%. אם הממשלה לא תביא זאת בחשבון, הרי שהיא עלולה בפעולותיה להגדיל את התפלגות הציפיות, ובכך לפגוע פגיעה קשה בצמיחה השוויונית".
מצמצמים אי ודאות
ממשלת ישראל נקטה בשנים האחרונות כמה פעולות שהקטינו את האי ודאות המשקית. בראש ובראשונה, ההחלטה לקבוע יעד לגידול בהוצאה בתקציב, אשר מקטין את האי ודאות של ההוצאה הממשלתית - וכתוצאה מכך לגבי תחזית הגידול במסים. עם זאת, לדברי זליכה, אין בכך די. בספרו הוא קובע כי העלייה באי ודאות האינפלציונית בשנות ה-80, למשל, גרמה לכך שהציבור הישראלי הגדיל את החיסכון שלו בשליש. "הציבור חסך שליש יותר ממה שחייבו הצרכים העתידיים שלו, מכיוון שהחיסכון היה סוג של תעודת ביטוח נגד האי ודאות האינפלציונית. התוצאה היתה צמיחה נמוכה ב-6% לעומת הפונטציאל".
האי ודאות, לדבריו, גורמת להעדפת חיסכון על פני צריכה, וגם להעדפה להמתין עם השקעות עד להתבהרות המצב. "ב-95'-2004 ההשקעה הפרטית בישראל קטנה באחוז כל שנה, והיא הידרדרה לכ-19% מהתוצר לעומת 20%-25% מהתוצר במדינות המפותחות. וזה בשעה שהתוצר לנפש שלנו הוא מלכתחילה 70% לעומת המדינות המופתחות, מה שאמור היה לגרום לנו לצרוך יותר מהם" הוא אומר.
"דרושה הכשרה כלכלית של מקבלי ההחלטות"
עוד קובע זליכה כי האי ודאות משפיעה לרעה גם על היצואנים. זוהי אחת הסיבות שבגללה הוא תוקף את ההתערבות של בנק ישראל במסחר במט"ח. "ההתערבות של בנק ישראל במט"ח הגדילה את תנודתיות שער החליפין, מכיוון שהיא מנעה מהשקל להגיע במהירות לשער שיווי המשקל שלו. בכך הנגיד הזיק יותר מאשר הועיל".
פישר טעה, סבור זליכה, בשל הרקע האמריקאי שלו. "יש הבדלים בין מדינות מבחינת ההשפעה של תוחלת שער החליפין מול התנודתיות של שער החליפין על היצוא. במשקים מפותחים, כמו המשק האמריקאי, התוחלת משפיעה יותר. אצלנו זוהי התנודתיות שמשפיעה יותר".
לדברי זליכה, לא ניתן ואף לא רצוי להקטין את האי ודאות הנובעת מתנודות השוק "מכיוון שבלי אי ודאות שוקית לא היינו משקיעים; כאשר אין סיכון, גם אין סיכוי". עם זאת, אסור שהממשלה תחריף את האי ודאות השוקית, בשל מדיניות כלכלית לא ודאית שלה.
כדי להקטין את האי ודאות הממשלתית ממליץ זליכה בספרו לקבוע יעד מסים ארוך טווח; לעודד חברות ישראליות לפזר את השקעותיהן בעולם ולהקפיד על פיזור החוב של ממשלת ישראל בין מטבעות שונים; ולקבוע יעד שנתי לריבית הריאלית ארוכת הטווח (הריבית הנקבעת בשוק ההון, במסגרת המסחר באגרות חוב של הממשלה).
כמו כן מצביע זליכה על כמה פרמטרים לא כלכליים המשפיעים רבות ועל רמת הוודאות במשק. האחד הוא המלחמה בפשיעה. "הוכחנו שרמת הפשיעה היא הגורם השני המשפיע על היקף ההשקעה, לאחר השינוי בתוצר", הוא קובע. השני הוא השיפור בססטיסטיקה הרשמית של מדינת ישראל. "איך אפשר לאמוד סיכונים", שואל זליכה, "כאשר התשתית הססטיסטית מפגרת? הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פועלת בלי כלים ותקציבים, ולכן אין אפילו תחזיות רבעוניות בישראל. מתי בפעם האחרונה הזמינה ממשלת ישראל את הסטטיסטיקן הראשי לישיבת ממשלה, כדי להתייעץ אתו לפני שמקבלים החלטה?".
נושא נוסף שמדגיש זליכה הוא היעדר הכשרה כלכלית אקדמית מתאימה של מקבלי ההחלטות בישראל, לרבות בקרב פקידי האוצר: "אין מספיק פקידים בעלי רקע במאקרו כלכלה, אין מספיק מחקרים מאקרו כלכליים - והתוצאה היא שהחלטות מתקבלות בלי רקע ונתונים".