סימה היא האשה הכי מדהימה שאני מכיר! לא! אירס, גבי וארנית הם הכי מדהימות! לא! מירב היא.... טוב, קשה להחליט. נגיד שסימה היא האישה הכי מדהימה ב'יבמ' בפתח-תקווה. הא, שכחתי לספר. מה לנו וליבמ? אנחנו עובדים שם. מי זה אנחנו? אריה ואני כמובן.
אריה עוסק במשהו בתחום המחשבים. אני לא יודע במה. הוא כל היום קורא דברים, או כותב, נפגש עם אנשים, מדבר בטלפון ולפעמים גם נזכר שאני גם שם. מזל שסימה עובדת איתנו. היא באמת אוהבת אותי. כשאנחנו מגיעים בבקר למשרד, היא ישר פותחת את התרמיל של אריה, מוציאה את האוכל שלי ונותנת לי לאכול. הקערה עם המים הקרים בשבילי כבר מוכנה מראש. רק לאחר מכן היא מדברת עם אריה. כן, אני חושב שהיא אוהבת אותי.
אצל אריה במשרד עובדים המון אנשים צעירים ורעשנים. לפעמים כואבות לי האוזניים מהרעש שהם עושים. לאריה לא ממש איכפת . הוא יושב לו בשלווה, עם האוזניות הנצחיות, בהן המחשב קורא לו מה מופיע על המסך והרעש מסביב ממש לא מפריע לו. אני חייב להשיג לעצמי זוג אוזניות כמו של אריה!
כשאריה עסוק במשהו, או הולך לישיבה, סימה לוקחת אותי לריצות בפרוזדורי הבניין. כולם כבר מכירים אותי ומקבלים את פני בהתלהבות. לפעמים, כשאני שוכב מתחת לשולחן של אריה ומנמנם, מגיעים כל מיני חברה צעירים ומשחקים איתי. אני מאד אוהב כשבאים לשחק איתי. אריה לא כל כך אוהב, אבל עושה את עצמו נחמד ומדבר איתם. אישית, אני חושב שהוא כן אוהב כשבאים לפנק אותי, אבל הוא אוהב לעשות עצמו קשוח.
אנשים הם בעלי חיים מוזרים
בימים הראשונים, לאחר סיום קורס כלבי הנחייה, כשהיינו מגיעים למשרד, שמתי לב למשהו מאד מוזר. אנשים שפגשו אותנו בפרוזדורי הבניין, הסתכלו עלינו במבט סקרן אבל כמעט אף אחד לא דיבר עם אריה. אריה סיפר לי שהוא עובד הרבה זמן במקום, אבל אנשים פשוט לא דיברו איתו, כאילו לא מכירים אותו. מוזר!
לפעמים, היו מסתכלים עלינו ומתלחשים. יום אחד אפילו קרה דבר מצחיק: כאשר יצאנו מהמעלית, בקומה שאנחנו עובדים, עמדו שתי גברות מול דלת המעלית ושוחחו ביניהן. הן לא הסתכלו לכיוונינו ולכן לא שמו לב שאנחנו יוצאים מהמעלית. מיד כשיצאנו מהמעלית, סימן לי אריה, במשיכת רתמה קלה, לעמוד, ומיד פתח ואמר בפנותו אל הגברות: "שלום ריוי, מה שלומך?לא פגשתי אותך כמעט שנה!"
הגברות הסתובבו אלינו והיפנו את מבטן בהפתעה גמורה. אחת מהן, כנראה זו שאריה קרא בשמה, הסמיקה מאד ואמרה בהיסוס מה: "ש..שלום אריה. מה שלומך? באמת לא ראיתי אותך המון זמן. איך הולך? אתה עדיין עובד ביבמ?"
"איזו רמאית!" חשבתי לעצמי. "אני ראיתי אותה המון פעמים עוברת על ידינו ולא אומרת מילה. אריה בוודאי לא יודע מי עובר על ידו, אז גם הוא לא פנה אליה. אריה חייך וענה: "בוודאי שאני עדיין עובד ביבמ. מדוע את שואלת? שמעת אולי שעומדים לפטר אותי?". "לא, לא, מה פתאום!", ענתה ריוי, " אתה יודע ,חשבתי שבגלל.."
"לא ריוי, לא חשבת נכון, חזרתי לעבודה לפני הרבה חודשים ודווקא הולך לי לא רע, חוץ מהרבה מכרים במשרד שמשום מה אני פוגש הרבה פחות, אבל זה סיפור אחר." ענה אריה וחייך. "נו , מה קורה? אתם מתכוונים להיכנס היום למשרד?" נשמע קולה של סימה מקצה הפרוזדור. היא בוודאי ראתה אותנו דרך קירות הזכוכית של המשרד. ואז הוסיפה: "אריה בוא כבר, אלווין רעב ואתה עומד ומקשקש עם בחורות." אמרתי כבר שסימה אוהבת אותי?
כשנכנסנו למשרד, התקבלנו בקריאות רמות: "אריה, אני כבר מחכה מהבוקר שתגיע. יש לי עניין דחוף לדבר איתך."זה היה רון. הוא כל פעם בא לדבר עם אריה על המון דברים שאני לא מבין בהם. ריוי וחברתה נשארו בפרוזדור, כאשר הן מלוות אותנו במבט ארוך. "אתה לא צריך לקחת ללב כל אחד!" לחשה סימה אל אריה והוציאה את קופסת האוכל שלי מהתרמיל.
"את כנראה צודקת סימה!" ענה אריה, "אבל את מכירה אותי. כנראה שכבר לא אשתנה. חורה לי מאד שאנשים שעבדו איתי בצמוד, בעבר הלא רחוק, לא רואים היום את אריה, אלא את העיוור אריה". סימה שתקה וניגבה דימעה. רון הסיט את מבטו אל החלון. "טוב, רון. על מה רצית לדבר איתי?" שאל אריה בפנותו אל רון.
אני מתחיל להבין. אנשים נמנעים לדבר איתנו כי אריה עיוור. מה זה משנה ? "אריה אל תהיה עצוב, יש הרבה אנשים במשרד, בבית , בשכונה ובכל מקום, שלא איכפת להם אם אתה רואה או לא. ובשביל מה אני פה? אני הרי רואה הכל בשבילך ומספר לך הכל. אז מה אתה דואג?".
אנשים הם בעלי חיים מאד מוזרים, חשבתי לעצמי וחזרתי לקערת האוכל שלי. רק אסיים לאכול ונחפש מישהו לשחק איתו. אריה תיכף יסיים את השיחה עם רון, ירכיב את האוזניות, או ילך לישיבה וישכח שאני בכלל קיים".קשה להיות כלב עובד!