פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      התחיל בדו"צ, נגמר בדו"ח

      "מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה" כתב ושר מאיר אריאל המנוח. המשפט הזה מגדיר את מערך ההסברה של צה"ל לדורותיו, שלא יישם בעזה את לקחי ג'נין וקיבל שוב האשמות בפשעי מלחמה

      קו ישר של חובבנות וחוסר כישרון מחבר בין הטיפול התקשורתי של צה"ל בלחימה בג'נין מבצע חומת מגן בשנת אלפיים ושתיים ובין הלחימה בעזה במבצע עופרת יצוקה בחורף האחרון. בג'נין אסרה מערכת הביטחון על העיתונאים, ישראלים וזרים, לסקר מבפנים את הקרבות המרים וכתוצאה מכך מתמודדת ישראל עד היום עם אגדות אורבניות על טבח שעשו חיילי צה"ל במחנות הפליטים. בעזה אסרה ישראל על כניסת עיתונאים לרצועה ודובר צה"ל הגביל צירוף עיתונאים לכוחות הלוחמים. בנוסף אסר אבי בניהו על שיחות ישירות בין חיילי וקציני צה"ל לעיתונאים. התוצאה: שלל מעשיות והגזמות על פשעי מלחמה לכאורה שביצעה ישראל ברצועה בזמן הלחימה.

      מערך ההסברה הממשלתי בכלל ודובר צה"ל בפרט מסרבים להבין את ההבדל העמוק בין שקט תעשייתי קצר מועד ובין נזק תדמיתי ארוך טווח. אפשר לסגור מלחמה וליהנות מביקורת מבית ומחוץ בעוצמה נמוכה יחסית. הבעיה מתעצמת לממדי קטסטרופה ביום שאחרי, בו יוצאים הכוחות ונשלפות המצלמות. אז מתייצב רק צד אחד מול המיקרופונים ומתחיל לדקלם סיסמאות וגוזמאות. תמונות המתקפה הצבאית רבת העוצמה שהנחיתה ישראל על החמאס בעזה בשילוב תיאורי התושבים ההמומים, הופכים תוך רגע לכלי תעמולה שאינו יורה אך מיטיב לפגוע בצד הישראלי. את תוצאות מדיניות ההדחקה של בניהו ואשכנזי, האחד דובר והשני אילם, רואים היטב בדו"ח אותו מפרסם האו"ם על פעילות צה"ל בעזה.

      ממה בדיוק בניהו חשש?

      דווקא מקרה המבחן של מלחמת לבנון מוכיח יפה עד כמה פתיחות לתקשורת מצילה את ישראל מהשמצות. בקיץ 2006 הפעיל צה"ל עוצמת אש אדירה בדרום לבנון. מטוסי חיל האוויר מחקו רובע שלם בעיר ביירות וקיימות שלל עדויות של חיילים על אמצעי לחימה שהופעלו ואינם עומדים בקריטריונים של אמנת ז'נבה. למרות זאת, נוכחות עצומה של תקשורת משני צדי קו הלחימה הביאה סיפור מאוזן מאוד של הנזק והאימה גם בלבנון וגם בישראל. מאות אלפי הפליטים שברחו מדרום לבנון לא יכלו לנפק שלל אגדות לעיתונאים שעשו עבודתם באזורי הקרבות המסוכנים. מנגד, העיתונאים הישראלים שהצטרפו לכוחות צה"ל הביאו לעם ישראל את האמת על מה שמתחולל בשטח ובעקיפין הדיחו רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה - ויש שיגידו שגם גרמו למהפכה בצבא שהביאה להישגים הצבאיים בעופרת יצוקה. עובדה היא שאיש מהקצינים המעורבים המלחמה אינו מאוים בשום צורה על ידי ארגוני זכויות אדם חובבי כותרות. כולם יכולים בנחת לעשות קניות בלונדון או לבלות במדריד.

      חייבים גם לשאול, ממה מפחד כל כך דובר צה"ל. רבים מהכתבים הצבאיים סרים למרותו של בניהו ומשמשים שופר יומיומי לתעמולה של הצבא. הודעות דובר צה"ל המפורסמות כלשונן מפיו של פרשן צבאי בכיר הן מחזה שכיח. הדילוגים של דוברי צה"ל האחרונים מעולם העיתונות אל הצבא ובחזרה מוכיחים היטב שהתקשורת הישראלית אינה עושה את עבודתה ומבקרת את הצבא. אצלנו מעדיפים העיתונאים, במיוחד הצבאיים, לשלוף תעודת קצין ולא תעודת עיתונאי בכל מקרה בו מתנגשת העבודה העיתונאית עם האינטרסים של הרמטכ"ל.

      אי אפשר לנצח את הטכנולוגיה

      וכל זה עוד לפני מזכירים את העידן הטכנולוגי בו אנחנו חיים. בניהו יכול לאלץ כל חייל צה"ל להפקיד את הטלפון הנייד שלו לפני יציאה לפעילות מבצעית, אבל אין הוא יכול לאלץ את הצעיר הפלסטיני במחנה הפליטים לעשות את אותו הדבר. התמונות, הטקסטים והקולות ייצאו החוצה דרך האינטרנט או הסלולר, בין אם דובר צה"ל ירשה זאת ובין אם לאו. אם משטר האייטולות באירן נכשל בעצירת זליגת מידע על המהומות במדינה, אפשר לנחש שגם דובר צה"ל אמביציוזי במיוחד לא יצליח.

      אחד הדברים המתסכלים ביותר בשלל האגדות על המבצע בעזה הוא שאלוף פיקוד הדרום יואב גלנט התכונן לתרחיש הזה ממש. קצינים שהיו בתדרוכים שעשה האלוף לפני המבצע ובמהלכו סיפרו כי ניתנה הוראה לתעד כל ירי ממסגד, כל פעילות של חמאס מריכוזי אוכלוסין ולנקוט משנה זהירות מתוך הבנה שביום אחרי שוך הקרבות יעבור העימות לזירה התקשורתית. אבל החומרים שאסף צה"ל כמעט לא יצאו והסגירה התקשורתית של המבצע העניקה שקט מדומה לרמטכ"ל ודוברו. עשרות הקצינים שעתידים בשנים הבאות להימנע מנחיתה בנמלי תעופה שונים בעולם מחשש שייעצרו ישלמו את המחיר.