יונה וגבר

את הפסקות הצהריים שלי אני מקדיש להליכה הביתה (עשר דקות), כדי לתת לשני הכלבים מזור להתאפקותם הנאצלת. טוב, זו לא ההגדרה המדויקת, כי לפחות אחד מהקשישים כבר לא באמת מתאפק. לכן, אנסח זאת שוב: את הפסקות הצהריים אני מקדיש כדי להיות פועל ניקיון. בביתי שלי. כיף לא נורמלי, בחיי. תגידו מה שתגידו, כלב שמשתין על הרצפה והשטיחים רק גורם לפתח מודעות לניקיון, ולדמיין כמה מיומנים תהיו כשיום אחד יהיה לכם גם תינוק בבית.

יום ראשון האחרון לא היה שונה במהותו, אלא שהפעם ראיתי על הכביש, מטרים ספורים מהדירה, יונה פצועה. קטנה, חלושה, דוממת. כך היא שכבה לה שם, מכורבלת מפחד החום הקופח, החשיפה והנטישה של חברותיה לצמרות העצים. הנה היא או-טו-טו משלימה עם מותה הוודאי. נזכרתי שאבא שלי סיפר לי איך היה לוכד וצולה בילדותו יונים עם חברים בקיבוץ. "מעדן", היה אומר, ואני כילד הייתי צוחק בעודו מפליג בסיפוריו, מדמיין את טעמה של היונה וחושב, "יום אחד אולי גם לי ייצא לטעום אחת". יונה אחת, חומה-אפורה, מלאת מחלות ואויבתן הנצחית של שמשות המכונית שלי, אלפים כמוה מסתובבות בכל יום בכיכרות טרפלגר ואורדע, שרועה כאן על הכביש. פאקינג יונה אחת פצועה.

הרמתי אותה. שני הנערים והזקנה בתחנת האוטובוס נתנו בי מבט שנע בין "וואו, כל הכבוד" ל"תוריד את הדבר המטונף הזה מהידיים שלך, אידיוט". מיהרתי לווטרינר. "מצטער, אני לא מטפל בזה, אבל בספארי יש מרפאה לחיות בר, אם בא לך להקפיץ אותה", מיהר להכריז. לספארי? עד לספארי בשביל יונה? כיבינימט, שתישאר בחוץ. נזכרתי שאם אשאיר אותה בחוץ, יכולים לבוא חתולים. יש פה הרבה חתולים והסכנה גדולה. אבל רגע, אלה הרי חתולים תל אביבים, וחתול תל אביבי הוא לא חתול רגיל. חתול תל אביבי מצטייד בקיסמים לשיניים לפני שהוא פותח את העיניים בבוקר. חתול תל אביב הוא ערס שמפחיד רוטוויילרים. הוא מסתכל על יונים באותו מבט בוז שנותנת מנצ'סטר יונייטד כשהיא פוגשת את מכבי פתח תקוה. השארתי אותה בחוץ, במקום מוצל, עם צלוחית של מים. חתולים מיי אס.

שש שעות עברו. הבריכות של הכלב בבית נהיות יצירתיות יותר ויותר, אתה אף פעם לא יודע איפה תתפוס אותך השלולית. מנה מרשימה הפעם, אה, שוקו? מהחדר עד הדלת, הוא שרטט לי את מפת ישראל, הנה הכינרת והנה ים המלח. אני מקווה שבפעם הבאה תעשה לי גם את הים התיכון, כי מי אנחנו בלי הים התיכון? פתחתי את דלת המרפסת. היונה עדיין הייתה שם – מכורבלת, מקרטעת, מתבוססת בגוש הירוק-לבן הדוחה הזה שמקשט את האוטו אחרי שלהק שלם לוקה בקלקול קיבה. זיהיתי בעיניים שלה את חוסר האונים, את העצבות. אני חושב שאפשר לגמור את זה במוות קל. למה בעצם נתתי לה לחכות שש שעות?

ניסיון אחרון. עוד שני וטרינרים שנתנו לי תשובה דומה: "אנחנו לא מטפלים, הספארי כן". כוס אמק, מה, כל וטרינר שסיים השתלמות בטיפול בעופות מגיע לספארי? אף אחד לא יכול לבדוק יונה מסכנה?

רבע לשבע בערב. שיא הלחץ והפקקים. אני נוהג, היונה בתוך ארגז, שנינו בדרך לספארי. פקקים מפה ועד עזה, נסיעה מעיקה של 35 דקות לחוצות. זה לא שאני במרדף נגד הזמן, אבל בחייאת, למה היו צריכים לתקוע כל כך הרבה רמזורים ברחוב לה גוורדיה? על הדרך, כמעט דרסתי ארבע יונים, אבל מהו ערכם של חייהן לעומת חייה של היונה שלי? בסוף הגעתי, שמתי אותה אצל השומר, מילאתי טופס והלכתי. אגב, סוף טוב, הכל טוב – למחרת ביררתי הודיעו לי שמדובר בתור צווארון שכנראה נפל מעץ, טופל וישוחרר בקרוב. ועכשיו אני יודע שיש חיה כזו, תור צווארון.

בדרך חזרה הכביש היה פתוח, הנסיעה הייתה פחות מעיקה ואני הרהרתי קצת, חשבתי על מה שעשיתי. תהיה לי כנראה הזדמנות לצלות יונים (או תורי צווארון שמתו מוות טבעי) כמו אבא מתישהו, רק לא הפעם. בחיי שהרגשתי כמו אידיוט. יכול בהחלט להיות שאני אידיוט. אבל לפחות אידיוט מאושר.