כשהקרקס הגיע לעיר

העיר הראשונה שמוזכרת בתנ"ך נוסדה על ידי קין. כמוהו, גם מייסדה של רומא רצח את אחיו לפני שהתפנה להקים את העיר שהפכה לאימפריה. ואילו ידיו של המלך המייסד של אתונה היו אף הן מגואלות בדמו של קרוב משפחה מדרגה ראשונה – אביו.

מסתבר שמשהו בעיר תמיד גרם למחברי המיתוסים הקדמונים לשים רוצח בתפקיד האב המייסד. ולא סתם רוצח, אלא רוצח מהסוג הנקלה ביותר, כזה שמטמא במעשהו את הקדוש שבקשרים – קשר הדם. כאילו היה עצם קיומה של העיר מעין הפרה בוטה של הסדר הטבעי (שלא לומר, האלוהי), ולכן לא יכלה אלא לנבוט ממוחו הקודח של מי שכבר הוכיח שאין לו שום בעיה להפר את הסדר הזה.

אריסטו, לעומת זאת, כתב ש"אנשים מגיעים לעיר כדי לחיות, ונשארים בה כדי לחיות את החיים הטובים". בכך ביטא אמת לא פחות בסיסית: עיר היא לא רק מצבור משחית של ניכור וזוהמה, אלא גם חגיגה מרוכזת של חוויות וריגושים. וגם אם יסודה בחטא, מדובר בחטא שמי שלא חוטא בו (לפחות פעם אחת) כאילו לא חי.

על קו התפר בין החיים הטובים לזוהמה, בין העונג לניכור, ניצבת "קרקס אוניברסליס בע"מ", התערוכה המרכזית שאצרו עדנה מושנזון ומעין שלף עבור Art TLV, הביאנלה לאמנות של תל אביב. היא ניצבת על קו התפר הזה לא רק מבחינת תכניה אלא כבר בעצם מיקומה: על דרך אילת, כשמצד אחד פלורנטין המפויחת ומצד שני נווה צדק המשופצת. שתי שכונות שמייצגות, לטוב ולרע, את שני הקצוות שביניהם משתרעים החיים בתל אביב. שתי שכונות שהקרבה ביניהן רק מדגישה עד כמה העונג והניכור דרים בעיר בכפיפה אחת.

לא שנווה צדק מייצגת במשוואה הזו את העונג ופלורנטין את הניכור. די בכך שהתערוכה מוצגת במקום היחיד בעיר שממנו אי אפשר לראות את המפגע האורבני שקרוי מגדל נווה צדק, כלומר למרגלותיו, כדי להזכיר שלניכור פנים רבות. פתאום, בתוך הבריזה הנעימה שנושבת מהים, בין יצירות האמנות שנתלו על קירותיהם של שלושה בנייני טמפלרים משוחזרים ומשופצים, אפשר כמעט לשכוח את חזית הגלים הנובורישית של המגדל שחולש על המקום. שלא לדבר על חזית השנייה שלו, זו האטומה, שנועדה למנוע מהדיירים את החוויה ה"לא נעימה" שכרוכה בלקום בבוקר ולראות את פלורנטין. כשמביטים בחזית מלמטה, ממתחם התערוכה, כמעט אפשר לדמיין שסוף סוף אנחנו במקום שאליו תמיד היו פנינו נשואות – מנהטן.

אבל אסור לשכוח עד כמה נורא המגדל הזה. אסור לשכוח, דווקא בגלל התחושה המקננת שהבחירה למקם את התערוכה במקום הספציפי הזה נועדה, בין השאר, להכשיר את השרץ. אסור לשכוח, דווקא בגלל שהמארגנים כנראה קיוו שנוכח החוויה שתספק התערוכה אכן נשכח. ועל אחת כמה וכמה אסור לשכוח כי התערוכה שאצרו מושנזון ושלף – שסביר להניח שלא היתה להן יד בבחירת המקום בו תוצג – מספיק טובה עד שיש סכנה מוחשית שבאמת נשכח.

שמה של התערוכה – "קרקס אוניברסליס בע"מ" – לקוח מסיפורו של יעקב שבתאי, "נמר חברבורות", המספר על ניסיונו הכושל של הדוד פינק להקים קרקס בחולות תל אביב. אך בניגוד לדוד פינק של שבתאי, ניתן לומר שאת חזונן להציג תמונה רב-גונית של העיר המודרנית, בכלל, ושל תל אביב, בפרט, הצליחו מושנזון ושלף דווקא כן להגשים.

ראשית, לזכותן ייאמר שהן הקפידו לא לקחת את ההשראה לפרויקט מהאדריכל שתכנן את המגדל שלמרגלותיו הוא מוצג ונמנעו מניסיונות מביכים להסתיר את הפנים "המכוערות" של החיים העירוניים. נהפוך הוא – חלק ניכר מהעבודות שבחרו להציג צומחות בדיוק מתוך הרישול והזוהמה, הרעשים והטלאים שהם חלק בלתי נפרד מכל עיר באשר היא.

ושנית, הן גם זנחו את הקו המתנשא שהתווה אנדרו רנטון כשאצר בשנה שעברה את הפיילוט לאירוע שהוצג בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב. במקום גיבוב נטול הקשר ומשמעות של עבודות שונות ומגוונות, ניכר שהרבה מחשבה הוקדשה הפעם לא רק לבחירה של העבודות אלא גם לאופן שבו הן אורגנו בשלושת חללי התצוגה. ובסופו של דבר, רב העבודות אכן קיבלו את הכבוד המגיע להן ובדרך כלל מעשירות זו את זו בנוכחותן המשותפת.

כרגיל בתערוכות מסדר הגודל של "קרקס אוניברסליס בע"מ" יש עבודות טובות יותר ויש עבודות טובות פחות, ואין שום טעם לנסות לקבוע איזו מהן נמנית על הקבוצה האחת ואיזו על האחרת. אבל ככלל, ניתן לומר שהעבודות הסטטיות שמוצגות בה – הציורים, הצילומים והמיצבים – מחווירות לעומת עבודות הווידיאו והפסלים הקינטיים.

אלה האחרונים הם אולי גולת הכותרת של התערוכה, בין אם מדובר ב"פרויקט אינסופי" המהפנט של אהרון עוזרי (מעין קו ייצור ללא תוצר), ב"מנוף פלגמט" המשעשע של עוז מלול (שקטונתי מלספק לו תיאור משכנע), או ב"מיצב מס' 6 (Tubes)" המדויק של יאן טיכי (שמתחקה אחר משחקי האור והחושך שמספקת העיר הגדולה).

בין עבודות הווידיאו, כדאי להתעכב על "איש מזוודת הראי" של רוי קאלסאדה בסטוס (שמציגה פורטרט עירוני דרך תיק ג'יימס בונד עשוי מראות), "עיר הפלאות" של גרציה טודרי (שמציגה את העיר מנקודת מבטה של הרוח שמנשבת מעליה בלילה), "איך להיראות בלתי נראה" של ג'ניפר אלורה וג'יירמו קלזדייה (שעוקבת אחר מסעותיו של כלב רועה גרמני באתר בנייה עירוני שמזכיר ג'ונגל פרה-היסטורי נוסח ג'וראסיק פארק), ו"... ומלנכוליה" של נירה פרג (שמציגה את תל אביב מנקודת מבטם של המתאבדים בקפיצה).

ומדוע להתעכב דווקא על העבודות האלה? אולי משום שהן מבטאות בצורה המזוקקת ביותר את התחושה שעולה מתוך התערוכה כולה ולפיה החלוקה לחי ודומם, טוב ורע, יפה ומכוער כלל אינה תקפה לגבי העיר. במקום זאת, "קרקס אוניברסליס בע"מ" מציגה את העיר כאורגניזם עצמאי, רוחש חיים משל עצמו, שגדול לא רק מסך כל האנשים והבניינים שמרכיבים אותו אלא גם מכל הקטגוריות שבתוכן ננסה לקטלג אותו. ובתור שכזו, העיר היא אכן היצירה המרהיבה ביותר שהצליחה האנושות לייצר, ומעל לכל, המופע הטוב ביותר עלי אדמות.