קסם הנפתלין

חנה, הילדה העגמומית מ"מחוברות", נוהגת לשאול: "מה עדיף - לאהוב ושישבר לך הלב, או לא לאהוב בכלל?". לפעמים כל כך בא לי להגיד לה: "עזבי אותך מאהבה, חנה'לה, חבל עליך, יש לך עוד פנים יפות ומתוחות". ומצד שני, אפילו ממרום גילי, אני מוצאת שהשאלה הזו לא פשוטה.

לאור ההתפתחויות האחרונות, אני מניחה ששנינו, כל אחד מסיבותיו, היינו אמורים כבר להרים ידיים. במקום לנסות ולהתרומם בכל פעם שהאגרוף מגיע, היינו צריכים להישכב על הזירה ולחכות בסבלנות עד שהשופט יכריז שהקרב נגמר ושאפשר ללכת הביתה - יש אלוף חדש. אבל תקראו לנו תמימים, פתטיים אפילו, בכל זאת החלטנו להמשיך ולהאמין, או לפחות להמשיך ולתפקד. שעה בכל כמה ימים של התבכיינות לשם ההתבכיינות, זה כל מה שאנחנו צריכים כדי לעלות שוב לזירה עם חיוך, גם אם זעיר וזהיר, כדי לקחת עוד נשימה ולהגיד "יאללה, ברינג איט און".

את פגישתנו באותו היום הצעתי לערוך בבית קפה באלנבי. הרחוב המפויח שמעולם לא הצליח להתחבב על אנשים בקלות. מדרך בגין ועד לים, הוא מקבץ בתוכו את כל הפרצופים שאותם היינו מעדיפים להדחיק - מכאלו שהחיים שלהם לא בדיוק נראים כמו פרסומת לקולגייט ועד לאלו שמגיעות בגדודים לקנות שמלות ערב מסנוורות. ודווקא שם, אחרי שעוברים כמה מקבצי נדבות ומועדון חשפנות שמבטיח כניסה חינם (בתנאי שקונים שתייה ב-50 שקל), נפתח מוגרבי - בית קפה וחנות יד שנייה.

את הפרצוף שהוא עשה בכניסה למקום ניתן היה לפרש כסוג של הלם תרבותי. אני, לעומת זאת, הרגשתי מיד בבית. ריח הנפטלין, ערמות של עיתונים ותקליטים ישנים וכוסות פורצלן עדינות שימשו בעברי כתפאורה טבעית. כעת, כשאת בתי הקפה אני בוחרת על פי טיב האספרסו וכמות השקעים החשמליים, כבר שכחתי איזה יופי יש במקוריות. ואיך פעם, כשהקפתי עצמי בנוסטלגיה של אנשים אחרים ולא בזו הנוראית שלי, ידעתי להיאבק על אהבה.

מוגרבי מתהדר בכמה שולחנות הצופים על אלנבי, עוד שני שולחנות חגיגיים בפנים וגם מרפסת נסתרת, שבה שניים, נניח אנחנו, יכולים להתבכיין מבלי שאף אחד אחר ישמע. התפריט המצומצם כולל כמה סנדוויצ'ים, שני סלטים ומאפים מתוקים. מתוך המבחר הזה הוא בחר בסלט יווני (25 שקל) ואילו אני הלכתי על שטרודל תפוחים (15 שקל) ואספרסו קצר (7 שקלים). הסלט שלו כלל ירקות חתוכים גדול מדי, רוטב תעשייתי וקוביות של פטה טובה. השטרודל שלי היה ביתי, עדין וטעים, והאספרסו היה לא רע. אבל אין ספק שאלו לא מה שהופכים את מוגרבי למקום חמוד, שלא נאמר אפילו חשוב. בעיר שבה רוב העסקים חושבים כיצד לעשוק את הלקוחות, תמיד טוב למצוא כאלו שעוד יש בהם מספיק תמימות המאפשרת להם להפוך חלום למציאות.

אלנבי הוא לא רחוב קל, אבל ברגע שמרימים את הראש מבדלי הסיגריות שתקועות בחרצי הרצפות, אפשר לגלות לשנייה איזה קסם. מסוג הקסמים שגורמים להעריך עוד קצת את תל אביב. ממש כמו בחיים עצמם, שלא פעם מעניקים לך גם כמה נקודות כאות הוקרה על השתתפותך במשחק. כך שבין בוקס בבטן ואף שנשבר, יש פתאום איזה רגע כזה של נחת, שבו אתה מגלה שיש עוד אפשרות לנצח. אז חנה'לה, תהיה גמורה ובטוחה, כל העסק המדמם הזה של האהבה בהחלט שווה את הקרב.

סקס אפיל: כמו של פעם
אנשים: האקלקטיות של אלנבי
עיצוב: כאמור - נוסטלגי
שירות: מקסים
הפוך: 9 שקלים
ליד הקפה: מציאות שוות
גישה לנכים: כניסה יש שירותים אין
טיפ: לטפס לקומה השנייה ולפשפש בבגדים
שורה תחתונה: עוד לא אבדה בתקוותנו

מוגרבי. אלנבי 33. טל' 5254242. פתוח: א'-ה' 8:30-20:00, ו' 8:30 עד כניסת השבת.