שבט אחים

מהפיליפינים, מתילאנד, מקולומביה, מבוליביה, מפרו, מתורכיה, ממרוקו, מרוסיה, ממאוריציוס, מקונגו, מניגריה, מדרפור, ומעוד ארצות ודתות הגיעו הילדים של שבט הצופים איתן בשכונת שפירא בתל אביב. אבל שבט איתן הוא לא רק עוד שבט, הוא בית עבור 150 ילדים ממשפחות קשות יום, חלקם חוקיים וחלקם נאבקים על אזרחותם. אולי זה היה נס, או אולי פשוט מפגש גורלי, אבל כשנה לאחר הקמת שבט הצופים הרב גוני, כשמלאכת ההשקעה בילדים עוד ארוכה ורבה, נכנסה לתמונה עמותת "צימאון".

"זו היתה מקריות" מספרת יפעת טהרני, ילידת השכונה, המכהנת כראש שבט איתן בחמשת השנים האחרונות, "אתה פוגש את האדם הנכון בזמן הנכון, העמותה הציצה לתוך השבט ו'נפגעה'. שכונת שפירא היא מקום שרוצים בדרך כלל לשכוח, לא פעם היא הוגדרה כחצר האחורית של תל אביב. אבל עמותת צימאון החליטו דווקא להיכנס לחור השחור הזה".

אז בואי נדבר עליהם

"העמותה הוקמה ב 2002 על ידי הזמר שלמה ארצי ואנשים נוספים. ארצי היה בהצגה בנוי-יורק ובסופה השחקנים ביקשו תרומה עבור נזקקי העיר. הוא מאוד התרגש מהקונספט, והחליט לייבא את הרעיון לארץ. העמותה היא יותר בעניין מתן בסתר, פעיליה לא יושבים במשרדים, לא עובדים בשכר. כל הכסף הולך לטובת הפרויקטים. ארצי מעורב בפעילות, ואחת לשנה מרים מופע שכל הכנסותיו הם קודש לעמותה שלאט לאט לקחה על עצמה עוד ועוד פרויקטים".

"עוד ועוד פרויקטים" כדברי טהרני, הם לשון המעטה. מתוך חזון לסייע לילדים ולמשפחות מועטות יכולת ולשפר להם את סיכויי ההצלחה, "צימאון" מתמקדת, כאמור, בשכונות המצוקה שפירא בתל אביב ושכונת אולגה בחדרה. "הגישה שלהם היא הוליסטית" אומרת טהרני. "ברגע שהם נכנסים לתמונה הם מטפלים בכל והצרכים, מרמת הילקוט, ועד חוג להעצמת נשית עבור האימהות".

ומה באמצע?

"העמותה דואגת למלגות לסטודנטים, מממנת חוגי כדורגל בשיתוף הפועל תל אביב לילדים במועדוני הנוער, הם הקימו גן ילדים באולגה. בשיתוף עם הקאמרי, העמותה אירגנה כרטיסים למופעי תרבות עבור קשישים, בני נוער, גם מאולגה וגם מתל אביב, כולל הסעות. הם שם בתהליך האזרוח של העובדים הזרים, נלחמים עבור ילדים שמועמדים לגרוש ועוד. וכמובן, כל הפעילות שלהם למען שבט "איתן" שהיא מדהימה".

תארי "מדהימה"

מימון טיולים, מחנות קיץ, אוכל, שקי שינה ועוד. יתרה מכך, לאחרונה הוקמה מועדונית מושקעת עבור הילדים לאותם ימים בהם השבט לא בפעולה. פעמיים בשבוע פעילות צופית אינה מספיקה, רציתי למצוא מקום שישמש כבית שני עבור הילדים. עמותת צימאון נעתרה, שיפצנו מקלט נטוש של העירייה והפכנו אותו לחלל חם ומזמין. מאז מאי האחרון המועדונית פועלת ארבעה פעמים בשבוע, מה שיחד עם פעמיים בשבוע צופים מכסה את השבוע. הילדים זוכים לקבל עזרה בשיעורי בית, חוגים, ספרים, מחשבים כמה שיותר כלים כדי שידעו ליצור לעצמם הזדמנות לחיים טובים יותר".

למרות הרצון הטוב לצייר עולם ורוד, בו יגור ילד פליט עם דתי ועמותות תזזנה הרים, אי אפשר שלא להודות שאחר הצהריים הציורי במועדונית טמון לא פעם במתחים. "מדובר בילדים בפוסט טראומה, חלקם ראו את הוריהם מגורשים במסגרת מבצע עזיבה מרצון", אומרת טהרני, "זה לא נטול בעיות, היו ילדים שהגיעו יחפים לשבט, יש הבדלים תרבותיים בין סודן לקולומביה, הגיבוש בניהם הוא לא חלק לגמרי, אבל בסך הכל זה עובד נהדר".

דוגמאות אופטימיות?

"יש המון. יש ילדים שהגיעו ברמה של היפראקטיביות והפכו למדריכים, דרך הצופים הם לקחו אחריות. יש לנו ילד שהיה ילד שוליים בקולומביה, גדל בין עבריינים, אבל מאז שאספנו אותו לצופים הוא שינה את כל ראיית העולם שלו. הם מרגישים בשבט בבית, הם נושאים שמות ישראלים, יש לי ילד פיליפיני בשם יצחק רבין. הם חוגגים רמדאן, חג המולד וחנוכה וזה מדהים לראות את הפלורליזם. אני מאמינה שאם היו נותנים לילדים לנהל את העולם הכל היה רגוע ושפוי יותר. עבור הילדים קבלת השונות היא יותר טבעית".

מה שלא טבעי הוא שהילדים האלו זקוקים לעמותות כמו "צימאון", את שואלת את עצמך איפה המדינה?

"תשמעי, למדינת ישראל יש סדרי עדיפויות, החינוך והרווחה לא עומדים בראש מעייניה, ועושה רושם שכל עוד היא תחייה על חרבה הם גם לא יעמדו. המזל הוא שהאזרחים נרתמים ביד נדיבה, הילדים מדברים בעד עצמם. נכון שלפעמים יש שאלות כמו 'למה את לא מטפלת בעיניי עירך' אבל סך הכל גם הרשויות המקומיות וגם אנשים טובים מסייעים".

ומה את עונה לאלו שלא ברור להם סדרי העדיפויות שלך ושל העמותה?

"שילדים הם ילדים באשר הם, הזכות שלהם לחינוך וחופש קיימת לא משנה לאיזו משפחה הם נולדו, הבחירה לא הייתה שלהם. זה מאוד ממלא להיות איתם ואנו כמובן זקוקים למתנדבים חדשים בכל עת. עם הקושי שהגורל זימן להם, הילדים האלו מאוד מתגמלים, הם לא יכולים לחכות לפעולה הבאה. זו זכות להיות במקום כזה".