אורגניזם חברתי

הם לא עסוקים במרפקנות, אגו, או ריכולים חלולים על חשבון העבודה. הם נאמנים, מסורים ומייחסים חשיבות עליונה לתפקידם בארגון. יש המון סיבות טובות לשלב בעלי מוגבלות בתוך העסק, לתת להם הזדמנות שווה בין שווים ולאפשר לעובדים הנורמטיביים ליהנות משיעור בסובלנות. אז אולי העבודה איטית יותר, אבל מה זה כמה שעות תפוקה בהשוואה לתרומה? חמש דוגמאות מוצלחות, במיוחד לחג.

אורית רומשטיין וריבקי יודקביץ היו עד לפני פחות משנתיים מאותם נשים קרייריסטיות המג'נגלות בין עולם ההייטק, המשפחה ושאר ירקות. אולי המהפך שלהם הוא לא מאותם סוגים המגיעים לתוכנית של אורנה דץ, אבל בהחלט מדובר בתפנית מרשימה. בתחילת 2008 הן פרשו מהמרוץ והקימו את "נגאיה"- חברה המספקת אריזות שי על טהרת מטעמים אורגנים ומוצרים אקולוגים, עבודת ידם של אנשים בעלי מגוון צרכים מיוחדים. "אחריות לקהילה ולסביבה הם שני ערכים שתמיד היו בדמנו", אומרת רומשטיין, "היה לנו ברור שלצד המוצרים האורגנים נשתלב עם עמותה העוסקת בשיקום אנשים מיוחדים".

לאחר מסע חיפושים נטול פשרות, עלתה לגמר הגדול עמותת "צ'יימס" בעלת מפעלים מוגנים ברחבי הארץ. רומשטיין ויודקביץ התיישבו במפעל בראש העין והפכו למעסיקות הרשמיות של כעשרה עובדים בממוצע בעלי מגוון צרכים מיוחדים. "מדובר באנשים בגירים, בעלי פיגור, סיטי, פידידי, מוגבלות פיזיות, לקות נפשית, ועוד", מפרטת רומשטיין, "השילוב בין סוגי הנכויות מאוד תורם, אחד מחפה על השני, עובד אילם מסייע לעובדת על כסא גלגלים, וזו תמונה מרחיבת לב.".

מתברר שהתמונה הזו מתרחבת כאשר מגיעים למפעל אנשים נורמטיביים ועובדים יחד עם בעלי המוגבלות "מגיעים אלינו אנשים שעושים עבודות שרות עקב עברות קלות והם מרצים שם את עונשם". מסבירה רומשטיין "למעשה העונש הזה הופך לזכות, השילוב מעצים את כולם הם הרגישו ברי מזל. יש כמובן, אותי ואת שותפתי, ובנוסף, לקראת החג אנו מתגברים בעובדים נורמטיביים נוספים. זו חוויה מיוחדת והאינטראקציה מאוד חיובית. היא תורמת יותר לרגילים".

יום עבודה, בדומה ליום עבודה, מתחיל בשעה שמונה וחצי בבוקר כולל הפסקת צהריים. בשלוש מגיעה ההסעה ואיש איש חוזר לדירתו, להוסטל וכדומה.

מה לגבי תנאי השכר?

"כל העבודה נעשית בפיקוח משרד העבודה, הרווחה והבריאות, הם מקבלים שכר לפי שעה. השכר מדורג ונקבע על ידי עמותת "צ'יימס" בהתאם לדרישות ביטוח לאומי. יש חופשות, ערבי טיולים, ואפילו ערבי משרד. הכל בהתאם למקובל".

ומה הם עושים בתמורה לכל זה?

"הם עושים קשת מאוד גדולה של עבודה, בין אומנות לייצור תעשייתי. המארזים בנויים מעבודות יד, משכבות קרטון ממוינות, שזה חלק גדול מהעבודה. ייצרנו להם שבלונות מיוחדות שתעזורנה, כל ייצור המארז תוכנן סביב היכולות שלהם. הם שוקלים מוצרים, מבקבקים, ממיינים, ממלאים, הכל".

למרות האידיליה, הן החברתית והן התפקודית, אי אפשר להתעלם מהעובדה שלא מדובר באנשים בעלי יכולת תפוקתית מרשימה. "יש מגבלות", מודה רומשטיין, "צריך לדעת להוריד הילוך וזה שיעור בסבלנות. אבל אם מוצאים את האדם הנכון, בקצב שלו, ומתאמים ציפיות, העבודה נעשית. החוכמה היא לדעת איך לעבוד איתם בהתאם לצורכי העסק".

אחרי שנים בהיי טק אתן בטח רגילות לתקתקנים

"דווקא העובדה שאנחנו באות מעולם של מרפקנות ותחרותיות היא יתרון. כל יום מחדש אנחנו מבינות שעשינו בחירה מצוינת על כל המשתמע. הם שחקני נשמה, ולמרות שעבדנו עם אנשים מאוד מוצלחים ומצליחים, אין בוקר שאנחנו לא אומרות איך ניצלנו ממסדרונות הניהול והתככים. אין אגו בעבודה הזו ואם יש תחרותיות היא חמודה ולא ברמיסה, 'אני עשיתי שלושה ואתה רק ארבעה'. ובעיקר, הם מאוד אוהבים את מה שהם עושים".

מה שבוודאי תורם להם רבות

"עצם העבודה היא חלק חשוב בערך העצמי שלהם. תחושת ה'צריכים אותי, אני חיוני' היא קריטית עבורם. מעבר לכך שהם לומדים מיומנות חדשות, מרוויחים שכר ואפילו סיפורי אהבה יצאו מכאן". אבל מה שבעיקר יוצא מכאן הוא רווח חברתי אדיר לכל הצדדים. "עבור כולם זה סוג מסוים של "wake up call, אומרת רומשטיין, "להעריך את מי אני ומה שאני עושה ואיזה בר מזל אני בסך הכל".