הטריטון האחרון

הטריטון, הנשמע כמו יצור מיתולוגי מפלצתי, הוא לטאה קטנה וחביבה הנמנית עם משפחת הדו חיים, עם כמה שינויים מסתוריים של דרקונים המתגלים עם בוא החורף. כדו חי, המעדיף שלוליות גדולות ונחלים קטנים, נמצא הטריטון בסכנה גדולה בשל התדרדרות מצב המים בארץ: לא רק מיעוט הגשמים מאיים עליו, אלא גם זיהום מקורות המים. התוצאה: בעשר השנים האחרונות נצפית ירידה של למעלה מ-70 אחוז במספר אתרי ההטלה הפעילים, וירידה מקבילה באוכלוסיה הכוללת של הטריטון. מספר הפרטים מוערך עתה בכמה אלפים בודדים, והם נמצאים בסכנת הכחדה חמורה.

בעבר היה הטריטון נפוץ כמעט לכל אורך הארץ. כיום הוא נכחד כבר מעמק החולה, מרצועת עזה, ומאזורי מחיה נקודתיים רבים לאורך מישור החוף, עמק יזרעאל והגליל העליון. עיקר האוכלוסיה מרוכז כיום בגולן, בגליל העליון, ברמות מנשה, בכרמל, במישור החוף ובשפלה עד קו הרוחב של אשקלון. ריכוז הטריטונים הצפוף ביותר נמצא ברמות מנשה.

אחת התכונות הקסומות ביותר של הטריטון מתגלמת ביכולתו להחליף צבעים בהתאם לצבע הקרקע בעונות המתחלפות. בסוף האביב, בקיץ ובתחילת הסתיו צבעו חום אפור או חום זהוב. הגחון צהוב או כתום מוכתם בצבעים כהים. זוג פסים בצבע לבן, צהוב או כתום נמשכים לכל אורך גבו. בחורף הופכת הלטאה ליצור מימי של ממש: היא מפתחת זימים וסנפירים, ומבלה את רוב זמנה במים. אז הופכים הזכר והנקבה אפורים, ועורם נזרע כתמים קטנים בצבעי שחור וירקרק. הפסים בצדי הגוף מלבינים.

גם הרביה של הטריטון נחשבת מרתקת למדי: היא נערכת בתוך המים, בעונת החורף. הזכר מגדל לכבודה כרבולת מרשימה, משוננת ומפוספסת בכתמים כהים הנמשכת מהעורף ועד בסיס הזנב. עיקר ייעודה של הכרבולת להגדיל את שטח הפנים של גוף הזכר כך שיקלוט חמצן רב יותר, שחיוני למאמצי החיזור הניכרים שלו.

בחורף צומח על זנב הטריטונים הזכרים גם סנפיר רחב, הנודף ריח המפתה את הנקבה להזדווג. לאחר ההפריה מטילה הנקבה עשרות ביצים. כל אחת מהן מוטלת בנפרד לתוך עלה שהנקבה מקפלת במיוחד עבורה. הביצה מודבקת לעלה באמצעות חומר חלבוני שנקרש ומתקשה, ומשאיר את העלה מקופל כך שיגן על הביצה.

עם בוא האביב יוצאים הטריטונים מהמים, ופעילותם מצטמצמת לשעות הלילה. בקיץ, כשמקורות המים מתייבשים, הם עוברים לסדקים שבקרקע ואל חללים תת קרקעיים ששוררים בהם תנאים נסבלים של לחות וטמפרטורה. אז מופרש מגופם ריר הנקרש ויוצר שכבת מגן שייעודה טרם הוברר סופית לחוקרים. עד הסתיו הם מבלים כך בסוג של תרדמת קיצית, ומפציעים שוב על מנת להתרבות עם בוא החורף.

(הכתבה נערכה בסיוע "הספר האדום של החולייתנים בישראל". עורכים: עמית דולב וד"ר אבי פרבולוצקי, עורך הפרק: שריג גפני, בהוצאת רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע)