רומן זעיר

מאת: נעה ידלין, "עכבר העיר"

העלילה בקצרה: בהעדרם של רשות מפקחת ויד מכוונת, מקדימות קטנטנות את זמנן.

עד לא מזמן הייתי סבורה באמת ובתמים שבץ, קיפי, מרקו ואמא של יוני היו כולם דודים רוחשי טוב, שמעולם לא התכוונו לחנך אותנו לדבר מלבד אהבת המולדת, היגיינה אישית ואזרחות טובה. השבוע, בעודי חוזה ב"קטנטנות", המדריך למין טנטרי לכיתות הנמוכות ולגן, נאלצתי להקדיש לכך עוד קצת מחשבה. לא, חיללתי בדמיוני סצינות מתוקות, אני כמעט בטוחה: כשיוני היה מבואס, אמא שלו היתה מכינה לו קובה. מעולם לא עלה בדעתה לסרסר לו מישהי מהבניין.

דומני שהיה זה מיד עם הפתיח לסרט, עת זימררה לה אלחנדרה בת החמש בשדה החרציות, "הו הו, הו הו, אני הופכת לאשה", שהבנתי כמה מים זרמו להם בנהר מאז חונכו בני הנעורים לרגליו של זמר רעים, אחוות השיירות וחומו של פינג'אן. אלחנדרה ורעותיה, בנות ארבע עד עשר כולן, הן כוכבניותיו של "קטנטנות", המיזם החצי-פורנוגרפי לילדי הפעוטון, שנועד, כך נדמה, להנחיל לרך הנולד מושגי יסוד כמו אורגיה, אורגזמה סימולטנית ומנאז' א-טרואה. ולהלן סיפור העלילה: בלן, הדמות היחידה בסרט הגובלת בגיל ההסכמה, היא ארחנטינאית טובת לב המתחילה לעבוד כמבשלת בבית-יתומים קטן. אך נפתחים בפניה שעריו של המוסד, והנה נחשפת בפניה רשת מסועפת של יצרים ותשוקות, שבמרכזה הקטנטנות בכבודן ובעצמן. קחו למשל את מערכת היחסים בין פיליפה, בן תשע, לקמי, שש. אחרי שזו מנופפת לפניו בשיפעת שערה בסלואו-מושן, משל היתה נערת אמצע בשלה, מדווח פיליפה לקמי שהוא מאוהב בה, אבל זו מתקשה להגיע להחלטה. "היינו ידידים כל-כך הרבה שנים", חולקת קמי מצוקתה עם ידידה בוגרת (שבע), "אני לא בטוחה שכדאי להרוס את זה עכשיו". זו בתורה, כשהיא נסמכת על סשן אהבהבים שחוותה זה אך בנחל, ממליצה לה להיסחף על כנפי התשוקה: "חבר", היא מעדכנת, למודת קרבות ומעט מרירה, "זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך בחיים. אין לך מושג כמה זה טוב, נשיקה".

עכשיו, בלן, שאמורה להאכיל את בית-הבושת, לפקח על הילדים ולהרביץ בהם תורה, מוטרדת הרבה יותר מזה שהילדים אינם יודעים לשיר שירים על השמש והקשת מאשר מהעובדה שהם סמי-מתעלסים באסם. ייתכן שהדבר קשור בכך שגם בלן עצמה רווה נחת מבשלותם המפתיעה: כך, למשל, מתבלבל לילה אחד פיליפה, כי חושך, ודופק לבלן צרפתית במשך חצי דקה תמימה. היא לא נראית מוטרדת במיוחד גם כשסבסטיאן הפעוט שר לה באוזן: "יש עולם שלם של אהבה/ לעולם לא אלך מכאן/ כל עוד את כאן/ אני נשבע". אכן, בית-יתומים מן השורה. בסופו של דבר, אנחת רווחה בקהל, הילדים כן לומדים לשיר שירים על הטבע, ובכך כל הנקודות שהיו ביזאריות ומטרידות בסרט באות למעשה על פתרונן.

ביציאה מהאולם, אצבעי על הספיד-דיאל למועצה-לשלום-הילד, הגיעה אלי מכיוון הרצפה בת-קול עמומה. אימצתי עיני וכופפתי גבי בקושי. קטנטנה, במין סוג של מחוך וחולצת בטן, דיווחה בידענות לחברתה: "את לא יודעת על מה את מדברת. בטלוויזיה הוא היה הרבה יותר חלק". יאללה, הכנסתי לתיק את הפלאפון, מה כבר אני מבינה.