תנו לחיות צינוק

לפני כמה שבועות דיברתי ברדיו על הרפורמה שמקדם שר החקלאות בענף הביצים. סיפרתי שם איך משרד החקלאות מתכנן לבזבז בחלמאות יותר מיליוני שקלים (!) על הקמה מחדש של לולי התרנגולות בישראל – ודווקא בכלובים אכזריים ומיושנים, שכבר נאסרו ב-29 מדינות – למען רווחיהם של תעשייני עופות.

לאחר הראיון קיבלתי הרבה תגובות אוהדות, אבל גם היו כמה שהעירו בחיוך מתנשא ש"את יודעת, אורנה, אי אפשר לתת לחיות שמנוצלות לצרכים מסחריים תנאים של מלון חמישה כוכבים...". השבתי להם חיוך עגום ושתקתי, אבל בלב חשבתי שבשביל בעלי-חיים במשקים תעשייתיים – אפילו תנאים של צינוק הם בגדר פנטזיה.

למעשה, הטור הזה יוצא בקריאה לשר החקלאות שלום שמחון, שיתקין תקנות לביצוע חוק צער בעלי-חיים, תקנות שמשרדו מעכב כבר 15 שנים – תקנות שיבטיחו לכל חיה לפחות תנאים של צינוק.

לאסיר בצינוק יש למשל אפשרות לפרוש את ידיו לצדדים, להסתובב ולהניע את גופו מעט. האם בעלי-חיים אינם חווים תסכול כשנמנעת מהם כל תזוזה, כל צורך טבעי ואפילו מתיחת כנף, במשך כל חייהם? אסיר בצינוק ניצב על קרקע ישרה וחלקה, ויכול לעמוד ולשבת בנוחות. תרנגולת בתעשיית הביצים, למשל, שרגליה בנויות ללכת על קרקע או להיאחז בענפים, מאולצת לעמוד כל חייה על רצפת רשת מתכתית, כדי שההפרשות ייפלו מטה. חמור עוד יותר, הרצפה מוטה בזווית אלכסונית כדי שהביצה תתגלגל בקלות לתעלת האיסוף. האם היא תסבול מאי הנוחות הקיצונית ומהעיוות ברגליה פחות מאיתנו?

אסיר בצינוק זכאי גם לארוחות סדירות, בעוד שאת התרנגולות המטילות מרעיבים למשך שבועיים כשתפוקת הביצים שלהן פוחתת. אסיר בצינוק יכול לעמוד זקוף, בעוד שגובה הכלוב של התרנגולת אינו מאפשר אפילו זאת. אנחנו גם לא נעלה על דעתנו, ובצדק, לקצוץ את אצבעותיו של אסיר אלים ככל שיהיה. לעומת זאת אין לנו כל בעיה כנראה להשחית את גופם של מיליוני חיות משק, רק כדי להפחית את נזקי התוקפנות, שמתפתחת בשל הצפיפות המזעזעת בה הם נכלאים. העגלים, הטלאים, האפרוחים – לא ביצעו שום פשע. ובכל זאת אנחנו מתייחסים אליהם באכזריות שלא מגיעה אפילו לפושעים הגרועים ביותר.

במדינות רבות החליטו בעשרים השנים האחרונות לשים לזה סוף. אמנם, כנראה שהצדק עם הטוענים שכל זמן שאנשים צורכים בשר, ביצים וחלב – לא יהיה מנוס מפגיעה בבעלי-חיים, שהריגתם היא בסופו של דבר חלק הכרחי מהתעשייה. אבל עובדה מצערת זו לא יכולה לשמש תירוץ להיעדר כל רסן להתעללות שלנו בחיות שאנחנו מקריבים כדי לעלות על שולחננו. כאמור, לא מדובר בחלוקת נופשונים לתרנגולי הודו, אלא בריסון הקלות הבלתי נסבלת שבה מחליטים לשבור את עצמותיהם בדרך למשחטה, כדי לחסוך קצת בנפח ההובלה. הקלות הבלתי נסבלת שבה משחיתים את גופם של החיות בסכינים ובעיוות גנטי ודנים אותם לנכויות וכאבים רק כדי להתאים את גופם ביתר קלות למכונות – ולא להפך.

אני פונה לשר החקלאות שלום שמחון – בידיך הופקד חוק צער בעלי-חיים. אם בשל ניגוד העניינים, בהיותך בן למשפחת לולנים העומד בראש משרד הלולנים והרפתנים, אינך יכול לבצע אותו – העבר אותו לחברך לממשלה, השר להגנת הסביבה. אך אם אתה בוחר להותיר אותו בידיך – התקן בהקדם תקנות שיקנו הגנה מינימלית גם לבעלי-החיים בחקלאות. משרדך התחייב לבג"ץ לעשות זאת כבר לפני 15 שנים. כיום אתה מתכנן לבזבז מיליונים מכספי ציבור על הקמת כלובי-סוללה אכזריים, מיושנים וכנראה לא חוקיים. פעל בתבונה ומנע את האיוולת שבבזבוז הכספים האדיר הזה. כי יותר ויותר אנשים במדינה הזאת מוכנים להיאבק כדי למנוע התעללות קשה במיליוני בעלי חיים, והם לא ייתנו שכליאת חיות מעונות בכלובים לכל חייהם תימשך. בוודאי לא מכיסם שלהם.

אבל לא רק שמחון יכול לשחרר את התרנגולות מהכלובים, אלא כל אחת ואחד מאיתנו. בתעשיית הביצים הישראלית כלואות בכל רגע שבע מיליון תרנגולות בתנאים אכזריים. מספרן כמספר אזרחי ישראל. ישראלי שאוכל ביצה ביום מחזיק, גם אם מרחוק, תרנגולת אחת – ויכול לחרוץ את גורלה לעינויים קשים רק מתוך חוסר מודעות. כל צרכן ביצים יכול לבחור אם התרנגולת שלו תחיה כל חייה בנפח קופסת נעליים, על רשת מתכת אלכסונית, מרוטה וחלשה (ביצים תעשייתיות רגילות מכלובי-סוללה). לחלופין, כל צרכן ביצים יכול לבחור "לשחרר" את התרנגולת שלו ללול ללא-כלובים ועם אפשרות יציאה לחצר ("ביצי חופש" או "ביצים אורגניות") – לול מסחרי אמנם ורחוק ממלון חמישה כוכבים, אבל שבו היא תזכה לפחות ללכת על אדמה, להתחמם באור השמש ולעשות "אמבטיית חול" לסילוק טפילים. אז איך את/ה מתכוונ/ת להחזיק את התרנגולת שמטילה את הביצים שלך, מהיום?