כל מה שאתה לומד בצעירותך, בסופו של דבר, מביא לך תועלת. כאשר עלינו למונית שהמתינה לנו מחוץ לבית, קיבל אותנו הנהג בהתלהבות ובירך את אריה כפי שמברכים ידיד ותיק. ממני, שמר הנהג מרחק, אבל אמר לאריה שאני מאד חמוד. נו, טוב, זה לא היה חדש לי.
לאחר נסיעה לא קצרה, המונית עצרה, אריה יצאה ופתח לי את הדלת. איזו הפתעה! אנחנו במכללה. בוודאי נפגוש את עמי, כי הוא הביא אותנו לכאן בפעם הראשונה. התבוננתי לכל הצדדים, אולי אראה אותו. אבל עמי לא נראה בשום מקום. נפרדנו מהנהג והתחלתי ללכת לכיוון הבניין אליו הלכנו תמיד שהיינו כאן בפעם הקודמת. נכנסנו לבנין וכאשר הגענו מול המעליות, עצרנו. אריה הרפה מידית הריתמה שלי והורה לי לשבת.
למי אנחנו מחכים? שאלתי את עצמי והתשובה לא אחרה לבוא. קבוצה רעשנית של צעירים, כנראה סטודנטים, נכנסה לבנין. אחת הבנות ניגשה אלינו ואמרה: "שלום אריה. זאת שני. הייתי סטודנטית שלך בסמסטר הקודם, אתה זקוק לעזרה?" "כן, תודה" ענה אריה, "אני צריך להגיע לקומה השנייה ובמעליות בבנין אין כריזה ולכן אני אף פעם לא יודע באיזו קומה אני נמצא".
היא הייתה סטודנטית שלו?! הרי אריה לא מרצה. הוא גם לא סיפר לי על כך וגם אין לו זקן, כמו למרצה של איריס באוניברסיטה. אני בטח לא הבנתי מה היא אמרה. "חשבתי וזקפתי אוזניים, כדי לא לפספס שוב דברים חשובים. המעלית עצרה ושני הציעה ללוות אותנו לכיתה, אבל אריה הודה לה ואמר שמכאן נסתדר לבד.
מי הסטודנט הכי מוצלח?
יצאנו מהמעלית ונכנסנו לכתה הגדולה, בה ביקרנו לפני זמן מה, יחד עם עמי. בכתה היו מספר צעירים ששוחחו ביניהם בקול רם. כשהבחינו בנו, הורידו את קולם, אבל המשיכו לדבר בינם לבין עצמם. חשבתי שאולי אריה החליט להיות סטודנט, למרות שהוא כבר לא כל כך צעיר. מרצה הוא בטוח לא יכול להיות! הובלתי את אריה לקדמת הכתה, כפי שביקש, וכשעמדנו ממש באמצע, לפני הכתה, הוא הורה לי לעצור. הוא הסתובב עם הפנים לסטודנטים שקשקשו ואמר בקול רם: "שלום כתה! אני המרצה שלכם בקורס זה, אני מבקש שמישהו יסגור את הדלתות ואני גם מבקש שמישהו ייגש אלי ויביא לי, בבקשה, כסא".
אריה מרצה?! אני לא מאמין! הוא לא דומה לאף מרצה שראיתי אצל איריס באוניברסיטה. לאחר ששוחררתי מהרתמה שלי, ניגשתי לפינת הכתה ושכבתי על השטיח הנעים, כפי שלימד אותי עמי. התבוננתי בסקרנות סביבי, כדי לראות מה קורה. למרצה של איריס הייתה מחברת, שמדי פעם הוא קרא ממנה וכך ניהל את השיעור. אריה לא יכול לקרא! איך הוא יעשה זאת? אולי הוא זוכר הכל בעל פה?
לאחר שהתארגן והוציא מכשיר קטן מהתרמיל שלו, קם אריה על רגליו, הרים את ידו כמבקש שקט והחל לדבר. הוא הסביר הרבה דברים בקשר לנושאי הקורס ולאחר מכן אמר שיש לו מספר הנחיות לגבי התנהלות התקשורת (מה זה?) בינו לבין הסטודנטים בכתה.
"נקודה ראשונה: מכיוון שאני לא רואה אתכם, מי שרוצה לשאול, להתייחס לדברים שנאמרו על ידי, לענות לשאלה, או סתם לספר בדיחה, מתבקש לומר את שמו בקול רם. זה יהיה במקום שתצביעו, כי הצבעה בכתה שלי לא תעזור". מה פרוש לספר בדיחה? כאן לומדים , או מה? חשבתי לעצמי.
"שנית," המשיך אריה את דבריו, "בכתה שלי לא מדברים שני אנשים במקביל. כשאחד מכם מדבר, כל היתר, כולל אותי, שותקים! כשאני מדבר, כולכם שותקים! עלי להזהירכם שיש לי שמיעה רגישה ואני שומע כל לחש. ברגע שמישהו ידבר ללא רשות, אשתוק, עד שיהיה שוב שקט. החומר לקורס זה, מוגדר מראש והבחינות כבר כתובות, כך שמה שלא נספיק לעבור בכתה, תצטרכו ללמוד לבד.".
הוא ממש קשה האיש הזה, רטנתי בדממה. "ונקודה אחרונה", הוסיף אריה: "האם יש בכתה קצין בשרות פעיל, רופא מנתח, איש כוחות חרום מסוג כלשהו, או מישהו שבת זוגו נמצאת בבית בשמירת הריון?" הסטודנטים בכתה התבוננו זה אל זה במבטים האומרים: "מה הוא רוצה מאיתנו?". למען האמת, גם אני לא הבנתי מה הוא רוצה. "אשתי בהריון בחודש התשיעי!", אמר סטודנט מאחת השורות האחרונות בכתה. "מה שמך?" שאל אריה. "דורון", הוא ענה. "טוב דורון", פנה אליו אריה: "אתה מתבקש להבא לומר את שמך לפני שאתה מתחיל לענות. ועכשיו, חוץ מדורון שיעביר את הטלפון הסלולרי שלו למצב שקט, לכל היתר, יש לכם 30 שניות לכבות את מכשירי הטלפון הניידים שלכם! לכבות, בבקשה!" סיים אריה את דבריו.
חיוך נסוך על פני כולם. הוא ממש קשוח! חשבתי לעצמי. אישית, אשתדל לא להסתבך איתו. לפתע, אריה קירב את המכשיר הקטן שהחזיק ביד, אל אוזנו הימנית והקשיב מספר שניות. לאחר מכן, החל בהרצאה לשיעור של אותו יום. מסתבר שהמכשיר הקטן שאריה הוציא מהתרמיל, הוא טייפ קטן, עליו מוקלטים עיקרי השעורים שלו. כך הוא מעביר את השיעורים. ידעתי שהוא לא יכול לזכור הכל בעל פה.
מכאן והלאה, השיעור התנהל כמו כל שיעור באוניברסיטה שלמדתי עם איריס. מזל שיש לי ניסיון בלימודים אקדמיים. אריה אומר שאני הסטודנט הכי שקט והכי ממושמע שלו. לא החסרתי אף הרצאה ולא נכשלתי באף בחינה. אני סטודנט למופת!