גוף ראשון, זמן כלב

לא אחת אני שומע מאנשים המגיעים אלי למרפאה את המשפט "יש לו לכלב שלי טראומה, אימצנו אותו מעמותת צער בעלי חיים (או אחרת) ושם בכלביה, מי יודע מה עבר עליו?". זה אמור להסביר התנהגויות שונות ומשונות שלו. בעצם הטראומה היא שאולי עיצבה את אופיו וגורמת לו לשוב ולהרהר נוגות על מר גורלו וילדותו העשוקה - על חבריו לתא שנשכו אותו והשפילו אותו ואולי חסכו מפיו את המזון. וכמובן זו הסיבה שהשמין כל כך כעת או נושך גם הוא או נובח כל העת על כל מה שעובר.

אבל עם זאת אני יותר ויותר מבין את ההבדל העצום בין כלב לאדם. הבדל שברגע שנבין אותו אולי נוכל ללמוד משהו מעניין נוסף מהכלב שלנו – לחיות בזמן הווה. כלב למעשה חי, נושם, רץ, משחק, קופץ, נובח, אוכל - בעיקר בזמן הווה. דאגות העתיד ונוסטלגית העבר לא מטרידים את נפשו הכלבית.

יש בהחלט השפעה של העבר על התנהגויות שונות שנלמדות עקב ניסיון – פעולות שהסבו לכלב עונג,הכלב ירצה לחזור עליהן וילמד לבצען שוב. פעולות שגרמו לכלב לחיזוק שלילי כמו לנסות להיכנס לצלחת של כלב אחר אוכל יגרמו לכלב ללמידה מהסוג הכואב שלא חוזרים עליהן שוב.

כך לדוגמה הכלב שלי רואה כלב אחר עובר ליד הטריטוריה שלו – הוא ינבח מלא גרון כמו רוצה לסלק פולש אכזר. ישמע את הצלופן של אריזת החטיפים שלו ומיד ירוץ לקבל אחד ללא היסוס. על שולחן הטיפולים הווטרינרי כלבים רבים מתחילים ברעד קל לנוכח החוויה המלחיצה של להיות גבוה מול רופא עם חלוק ומזרק בידו. אך ראו זה פלא, מיד עם פתיחת מכסה הקופסא של מעדן החתולים המשובח ביותר שניתן לרכוש, הכלב מייד פותח בליקוק וזלילה.

אם היה זה אדם – התגובה היתה "לא סליחה – אני לא ממש רעב, אני אחכה בחוץ ברשותך עד שבעליי יסיים את השיחה כאן ונלך יחד הביתה". כלב לעומת זאת חי את ההווה ומיד פוצח בחדוות האכילה. דוגמאות רבות קיימות להיפך כיצד אנו חיים כולנו בזמן עבר וזמן עתיד - ושוכחים לגמרי את ההווה.

בני אדם מוטרדים מעניין הזוגיות העתידית שלהם, מהעתיד הכלכלי שלהם, הם חושבים כיצד לשפר את מעמדם הכלכלי, כיצד יוכלו להרוויח עוד ועוד, מה חושבים עליהם הסובבים אותם וכו'. אפילו ישוחחו זה עם זו במחשבה מה יעשו בעוד שעות ספורות כשיחזרו הביתה וכל זה תוך כדי שיחה ערה וניהול כפול של מחשבות. בקיצור, כולנו צריכים כדור להפרעת קשב וריכוז. יש היסטוריונים הטוענים כי אנו עם שחלק עצום ממנו חי ונושם מזמן עבר. מכל נושא הדת ועד טראומת השואה. העבר משפיע ומכתיב לנו חלקים נכבדים ביותר מהתנהגותינו, החלטותינו ובחירות שאנו עושים בחיים.

הכלב, לעומתנו, חי לגמרי בזמן הווה. הוא מרוכז בי, הוא מקשיב לשפת הגוף שלי וקורא אותי ברגע. הוא מלווה אותי במבטו. הוא רואה כלבה מיוחמת ומיד מטפס עליה ללא כל גינון וחיזור, הוא מזהה פיסת כריך ישן בדרך ומיד אוסף אותו לחיכו, שומע כלב אחר נובח ומיד מגיב בסדרת נביחות דומה וכך הלאה.

אנו נאורים, משכילים, תרבותיים (לרוב), בני אדם מפותחים ועילאיים שכמונו. שליטי החיות, הסמל והמודל להתפתחות האבולוציונית של חיה אשר מוחה מפותח להפליא. אבל רגע – מה עם לחיות כאן ועכשיו? אני חוזר לכלב שלי ללמוד שיעור בזמן הווה.