אפריקה ישראל

כשאדם ישן, הוא תמיד חולם. ככה הוא סיפר לי עוד בחודש הראשון שהכרנו. אז לא העזתי לשאול על מה. תיארתי לעצמי. מה כבר ילד קטן שנתלש מהוריו באמצע קרב יריות בתוך אפריקה הבלתי אפשרית הזאת יכול לחלום?

השבוע גנבתי אותו מהעבודה חצי שעה מוקדם יותר וביחד התעופפנו על הטוסטוס לגן העדן המשותף שלנו, הגלידרייה. תמיד אותו גביע אחד גדול, אותן ארבע ידיים נרגשות ושתי כפיות קטנות שחופרות במרץ, מחפשות בחוסר סיפוק ילדותי את הטעם הבא שמתחת.

בחסות נפלאות השמנת והמזגן המפנק החלטתי לשאול אותו. רציתי לשמוע את מה שגם ככה כבר נכנס והתערבב בחלומות שלי. אולי מפאת כבוד לטרגדיה שלו לא רציתי לעשות אינטרפרטציות פרטיות. רציתי את זה גולמי ולפנים. חיכיתי שנגיע לווניל-עוגיות האהוב עליו ושאלתי."על מה אתה חולם בלילה?"

הוא עצר לרגע. מיד אחריו גם הלב שלי. היה נדמה שאחרינו עצרו כל עובדי הגלידרייה ואת השקט היה אפשר לשמוע עד אפריקה. כאילו שיבשת שלמה פסקה מלהילחם וביחד כולנו חיכינו בדריכות לנער יפה בן 16 שיפרוץ את הסכר וישטוף את אותנו בצער אין סופי. אבל אדם חייך. "כדורגל, אני חולם על כדורגל".

חביבי, אתה מסתלבט עליי? אתה חולם על זוועות נוראיות שאף ילד בגילך לא יכול להכיל ואתה יושב פה מולי עם גלידה מטפטפת ואומר לי כדורגל. ענדתי חיוך מבולבל בניסיון נואש לשדר שליטה במצב. והוא מבסוט. ממשיך לחייך כאילו שבזכותי נזכר בלילה האחרון שם רץ בחולצת פסים כחול בורדו, נותן פסים למסי באצטדיון הקאמפ נואו. נתתי לו זמן אבל לא הורדתי ממנו את המבט. הוא בשלו. עדיין על המגרש.

יכול להיות שילד אחד בודד הצליח לפצח את השיטה ועם חלומות על כדורגל לסתום לכל הפרויידים בעולם את הפה? אולי באמת יושב מולי מאסטר להדחקות. או אולי מאסטרו לשקרים. הגלידרייה הממוזגת הפכה פתאום לשדה של קרב מוחות. הסתכלנו אחד על השני בעיניים. שנינו ידענו שמישהו פה יצטרך להישבר. או שהוא ישחרר ויוציא או שאני אבלע את הקשקוש הזה לקינוח וארפה.

אני יודעת שאדם חולם. הוא אמר לי . אבל עדיין לא יודעת על מה. אולי הוא רוצה לשמור את החלומות שלו לעצמו, להתייחד עם אהוביו שהלכו ממנו ושבים אליו בלילה, אולי הוא לא חושב שלספר ישנה את המצב, אולי הוא סתם רצה ליהנות מהגלידה לפני שהיא נמסה לגמרי ואולי, אולי הוא פשוט ניסה להגן עליי ממה שכנראה חשב שאני לא מסוגלת לשמוע.