עליה לכיתה א' היא לא רק שנוי מסגרת חינוכית. זהו עשוי להיות גם פרק חדש ביחסי ילדים והוריהם. האם מעתה האהבה תקבל משמעות חדשה? האם הקשר יהיה מותנה בתפקוד הלימודי? האם תחושת הערך העצמי של ההורים, הילדים, המורים עצמם, תעבור טלטלות עפ"י מדד הציונים?
עליה לכיתה א' היא קודם כל פרידה מתקופת הגן, מציפיות "רכות" יחסית של הסביבה, מרשות גורפת להיות ילד במלא מובן המילה. כיתה א' זה כבר סיפור שונה: הילדים - שמעתה יקראו תלמידים, המורים, ההורים, משרד החינוך כולו, כולם, במידה רבה מדי, מתנהלים סביב המילה המכושפת ציונים.
רגשות של שמחה, גאווה, פגיעה בערך העצמי, דכדוך, חרדות, פחדים - נעים כולם סביב מקומו של מספר על ציר הציונים.
הילד יכול למנף את האהבה כלפיו במחי ציון מהבהב וזוהר בקצה העליון של הסקאלה. לחילופין הוא יכול לגלות שאל תוך המבטים המתמוגגים שהיה רגיל לקבל, על עצם היותו מי שהוא, מתגנבים חשש, חוסר אמון, אכזבה, כעס.
בואו נקשיב למילים עצמן:
"גן ילדים" - מקום של ילדים, מרחב שמיועד לילדים, מקום שבו הילד הוא המרכז.
"בית ספר" - מקום שהוא יותר בית של ספרים, של ידע, מאשר בית לילדים.
מבחנים
בית ספר הוא לא רק מקום בו נערכים מבחנים. בבית ספר אתה נבחן כל הזמן: כיצד אתה מתפקד, מה קצב רכישת הידע והמיומנויות, איך אתה מתנהג. הכל מתויג ומיתרגם בסופו של דבר למספר או למילות הערכה על פי מדרג קבוע.
לקראת השנה החדשה, נפתחת בפנינו הזדמנות לחדש ולרענן את יחסנו אל המוסד שנקרא בית ספר ולנסות לזכור שהמבחן שחשוב לנו באמת הוא:
האם נצליח לשמר ולפתח את חדוות הלמידה?
האם נצליח לא לשעבד את הקשר עם הילד למולך הציונים?
האם נצליח לשמר ולטפח סקרנות טבעית, חשיבה עצמאית, יצירתיות, עבודת צוות, קבלה וכבוד לייחודיות מבלי להצטמצם במיצר ההשוואתיות?
האם נצליח לא להטיל על הילדים את המשימה להפיג את חרדותנו?
אז מה צריך לעשות?
מה כדאי לשים בילקוט של ההורים כדי שנשיאת תיק העלייה לכיתה א' לא תהפוך לכבדה ומתסכלת מדי?
- להתעניין בחוויה של הילד. בבית הספר יש מגוון רחב של חוויות מעבר לציון עצמו. לזכור שללימודים של הילד יש תמיד שני צדדים: הצד או נקודת המבט שלך, והצד של הילד. הקשב לילד במלא תשומת הלב, גם כאשר אתה בטוח שאתה מבין ויודע היטב מה עובר עליו ומה הוא צריך.
- זיהית קושי, ראשית ברר אם זה לא חרדה שלך... חשוב, התייעץ, ברר עם המורה, לפני שאתה מתערב באופן שיכול להלחיץ ולהזיק. "קשיים", "בעיות" ו"כישלונות" הם קודם כל שלבים טבעיים בתהליך הלמידה. לעיתים אין צורך בהתערבות מיוחדת. לעיתים יש לחשוב באופן מעשי מה דרוש כדי להמשיך ולהתקדם, וזאת מבלי לפגוע בתחושת הערך העצמי של הילד.
- גם לנוכח קשיים בדרך, חשוב לסייע לילד להמשיך להאמין בעצמו, לקבל את הקושי ובה בעת לסייע לו לחתור להמשך ההתקדמות.
- להיות עם היד על הדופק. לימודי הילד הם אחריותו אך למעורבות נכונה יש ערך רב. חשוב להתעניין, לעיין יחד עם הילד במחברות ובספרים. לנצל זאת לשיחה ולהעמקת ההכרות עם עולם הלימודים מנקודת מבטו של הילד. אפשר לעודד את הילד לשפר תפקוד זה או אחר שלו, תוך הימנעות מהפיכת המפגש שאמור להיות מתעניין ותומך למפגש של ביקורת ולחץ.
- נסו איך זה לוותר על איומים, הבטחות, ענישה, הטפה ובקורת ולהמירם בהקשבה ובהגדרה חיובית של מטרות.
- מערכת החינוך אינה בהכרח מפלצת מדכאת. יש בה גם טונות של רצון טוב, חדוות יצירה, אהבה כנה ויחס אנושי, כמו גם פתיחות ללמידה ולהתפתחות עצמית. יחד עם זאת יש לזכור שיש לה כמערכת, לחלקים בה וליחידים בה, גם מלכודות משלה, שגם היא, לדאבון כולנו, מצויה, במידה לא מועטה בתוך סד.
- אל תחכו לאסיפת הורים. קיימו מיוזמתכם קשר קבוע עם המורה. הקשיבו, השמיעו, נסו ליצור שותפות מפרה עם חלוקה ברורה של אחריות ההורים על המרחב הביתי, המורים על הקשר עם הילד בבית הספר.
- "זה לא כל-כך נעים לראות גן סגור". על אף המעבר מהגן לביה"ס, הבה לא ננעל את שערי הגן במובן של השארת די מקום לחלק הילדי, לספונטאניות, חווית הרגע, להנאות שאפשר לפגוש בדרך.
לרכך את הטלטלה
מערכת החינוך עשתה במשך השנים צעדים חשובים על מנת לרכך את המעבר של הילדים מהגן לביה"ס - ביקורים הדדיים עוד בתקופת הגן, שימור מסוים של אלמנטים "גניים" בתקופת ההסתגלות הראשונית לביה"ס ועוד. יחד עם זאת, במהות, מדובר במעבר חריף בין שני עולמות שונים. יש לרכך את "קפיצת הבנג'י" מהגן אל ביה"ס, את חווית עזיבת הקרקע הבטוחה יחסית, את טלטלת המעבר לעולם שהוא שונה במידה רבה.
איך?
- הימים ראשונים בבית הספר הם של הילד. חשוב לפנות זמן, ויותר מכך להיות פנוי באמת להקשבה לחוויותיו, רגשותיו, שאלותיו, חששותיו. לעיתים קרובות אין צורך למהר ולפתור. עצם ההקשבה, ההרגשה שהוא לא לבד, עושה את שלה.
- כבר בימים הראשונים נוחתים נוהלים רבים, רשימות של ציוד שיש לרכוש ולארגן, לוחות זמנים, תוכניות לפעילויות שונות ועוד. שוב "להיות שם" ולסייע גם בהיבט ההתארגנותי שהוא מסתבר לא פשוט כלל, ולא רק לילדים.
- חשוב במיוחד להתעניין בצד החברתי, לעודד מפגשים עם ילדים שהילד מרגיש קרוב יותר אליהם. להתייחסות אישית בכיתה מצד אדם אחר, מבוגר או ילד ישנו ערך שלא יסולא בפז.
- הלימודים חשובים אך הם אינם חזות הכל. צאו לבלות ביחד, לשחק, שכחו מביה"ס לזמן מה. זה חשוב יותר מאלף מילים. עשו זאת כבר בימים הראשונים.
* דב אבן-זהב הוא פסיכולוג ומרצה במרכז להורות ולמשפחה, בבית הספר ללימודים מתקדמים, מכללת סמינר קיבוצים.