בימים אלו מציינים בעולם 70 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה. חלפו שבעה עשורים מאז שטפו כוחות הוורמאכט הגרמני את פולין לאחר שנים של התעצמות צבאית. עשרים שנה בלבד לאחר שדור שלם באירופה נמחק במלחמת העולם הראשונה, הטילו ראשי המדינות המעורבות שוב את צבאותיהם למערכה. אלא שהפעם, נראה היה שלא מדובר עוד במאבק על אינטרסים ותחומי השפעה אימפריאליים, אלא ב"להיות או לחדול". ואכן, מיליונים של בני אדם חדלו מלהיות במהלך המלחמה.
מלחמת העולם השנייה היתה בראש ובראשונה מלחמה אידיאולוגית. הפשיזם האיטלקי, הנאציזם הגרמני, המיליטריזם היפני, הקומוניזם הסובייטי והכוחות הדמוקרטיים בבריטניה וארה"ב נאבקו אלו באלו. שאיפותיה של יפן בדרום מזרח אסיה ובאוקיינוס השקט, "מרחב המחייה" הגרמני במזרח ו"הרייך של אלף השנה", החשש הבריטי מקריסת האימפריה הקורסת גם כך שלה, וראיית הנולד האמריקאית כל אלו היו משניים למאבק הרעיוני. ספרים נכתבו, סרטים הוסרטו, מחזות הומחזו ואלפי אתרי ההנצחה הפרוסים בזירות המלחמה השונות מוכיחים כי העולם לא מוכן להניח למלחמה ההיא.
מושגים רבים נכנסו לא רק לשפה, אלא אף לתרבות ולזיכרון הקולקטיבי של האנושות. מבצע ברברוסה, מבצע ארי הים, הקרב על הבליטה, הדוצ'ה, ציקלון-בי, היטלר, פרויקט מנהטן, איוו-ג'ימה, גואדלקנל, סטלינגרד, D-DAY, אוושויץ, הבטן הרכה של אירופה, הקרב באל עלמיין, ועידת ילטה, ועידת קזבלנקה, רוזבלט, הוועידה המשולשת, הירושימה, טרבלינקה, מדינות הציר, פרל הרבור, צ'רצ'יל, בעלות הברית, הלופטוואפה, סטאלין, טילי ה V-2, פצצת האטום, שועל המדבר, הנס בדנקרק, הירואיטו. ועוד ועוד ועוד.
מלחמת אקסטרים
חובבי היסטוריה בכלל, ואלו של המאה העשרים בפרט, ניחנים לעיתים בהתעסקות כמעט פורנוגרפית במלחמה ההיא. ובדין. זו הייתה "מלחמה אקסטרים": מלחמת הכול בכל. מספר ההרוגים בה היה הגבוה ביותר בעת המודרנית ובכלל, התרחש בה רצח העם המתוכנן, ולמצער היעיל ביותר בהיסטוריה, ואפילו אקורד הסיום הטלת פצצות האטום על הערים הירושימה ונגסאקי היה ללא ספק המחריד ביותר. על פי הערכות, כ-50 מיליון בני אדם איבדו את חייהם במהלך המלחמה, מתוכם שישה מיליון יהודים בתאי הגזים ובמקומות אחרים.
ובתוך ההקשר ההיסטורי הזה, לאחר 70 שנים, יש להכיר בעובדות ההיסטוריות בהקשרן המדויק. שואת יהודי אירופה הייתה "סייד קיק" במלחמה, הצגה צדדית, ולכן מעצמות הברית לא יצאו מגדרן להפסיקה. הרוסים לבדם איבדו כ-20 מיליון מאנשיהם, בחזית ובעורף. מאות אלפי יפניים נשרפו חיים בהפצצות הלילה הפרועות של כוחות הברית על עריהן עשויות העץ, עוד בטרם "זכו" להכיר את הצד הפחות נעים של המשוואה E=MC², מאות אלפי חיילים אמריקאים ובריטיים נפלו בשדות הקרב באירופה ובאוקיינוס, שבשנות המלחמה לא היה שקט כלל וכלל. וכן, אפשר להזכיר, גם מיליוני גרמנים מתו, אזרחים וחיילים, בסחרור המטורף של מנהיגם.
לעולם לא עוד
בפרספקטיבה היסטורית, כל צד מבין משתתפי המלחמה, אימץ לעצמו את סיפור-העל של התקופה. האמריקאים רואים בפרל הרבור וב"חוף אומהה" כסיפור המרכזי, היפנים זוכרים את פצצות האטום, האיטלקים את הכישלון ביוון ותלייתו של מוסוליני בכיכר העיר, הבריטים לא ישכחו את הבליץ על לונדון, הסובייטים את הפרת חוזה מולוטוב-ריבנטרופ והקרב ההרואי בסטלינגרד והגרמנים, ישחזרו את שריפת דרזדן והקרב על ברלין. ואילו אנחנו, היהודים, לא נשכח את תאי הגזים.
השאלה החשובה היא - מה נותר ממורשת המלחמה? חולשת חבר הלאומים בפני כוחות מאתגרים ומשני-עולם הביאה להקמת ארגון האומות המאוחדות (האו"ם), מהטכנולוגיה שעיצבה את טיליו של היטלר הגיעה האנושות לירח, מהשימוש בפיצוח האטום נותרה לא רק ההרתעה הגרעינית אלא גם מקור אנרגיה חלופי לשריפת הפחם, והיפנים החליטו להשקיע פחות בצבא ויותר בכלכלה. אנחנו, נשארנו עם ה-אל-תטיפו-לנו-אחרי-מה-שעברנו-באירופה אם לצטט ממקורותינו, אז אציע להסתמך על הצו "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". על העם היהודי להתריע, בין אם זה בדרפור, בבוסניה, ברואנדה או בכל מקום אחר בעולם, נגד רצח עם וטיהור אתני הבה נהיה אנחנו מגניי זכויות האדם ולא מפיריהן, ובכך נמלא חובתנו למורשת המלחמה. ולא, נהפוך אנחנו ל"עולם ששותק".