פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קמפיין שליט יצא משליטה

      עשו לעצמכם טובה ותקראו ביסודיות את המאמר לפני שאתם קורעים בטוקבקים לאודי הירש את הצורה, רק בגלל שהוא חושב שהמאבק לשחרור גלעד שליט איבד את דרכו

      זו משימה כפוית טובה במיוחד, אבל מישהו צריך לומר זאת, גם במחיר של גידופי הטוקבקיסטים והעלאת טענות שאני בעצם בעל שורשים שבדיים וחבר של כבוד במועדון הלקוחות של איקאה: התנועה למען שחרורו של גלעד שליט איבדה את זה. לחלוטין.

      אין שום פסול, כמובן, בפעילויות המחאה השגרתיות שלה. קשה למצוא ישראלי שפוי שלא רוצה בחזרתו של שליט הביתה ושלבו לא יוצא להוריו ולבני משפחתו, כך שזה בסדר גמור להציף את האינטרנט בטוקבקים, להקליט תשדירים עם אמנים (שיסכימו להירתם, כמובן, רק לטובת מטרה שנמצאת בלב הקונסנזוס), להקים אוהל מחאה מול בית ראש הממשלה ולהשאיר את הנושא בתודעה מצאת החמה עד צאת הנשמה. הבעיה מתחילה כשתנועת המחאה חדלה מלהפעיל לחץ על ממשלת ישראל, ומפנה את תסכולה לעבר האויב. כאן היא כבר חוצה את גבולות הלגיטימיות – וגם הפאתטיות, למרבה הצער.

      אתמול הפגין מטה המאבק מול שלושה בתי כלא, במחאה על כך שבניגוד לשליט זוכים האסירים הפלסטינים לביקורים סדירים של בני משפחותיהם והצלב האדום. בכלא מגידו אף הם אף ניסו לחסום את דרכו של אוטובוס המבקרים, עד שפונו על ידי המשטרה. אפשר להבין את תסכולם של המפגינים: במשך למעלה משלוש שנים התקבלו אותות חיים ספורים בלבד משליט. קצת פחות קשה להבין, או לקבל, את הרציונל שעומד מאחורי הצעד הזה.

      אנשי מטה המאבק אומרים, בעצם, שעקב ההומאניות והרחמנות הישראלית לא התקבל עדיין אות חיים מגלעד. העובדות מספרות סיפור אחר לגמרי: מאז הוא נפל בשבי, נהרגו בעזה למעלה מאלף פלסטינים בשורה של מבצעים ששיאם ב"עופרת יצוקה"; על הרצועה מוטל מצור בלתי פוסק והמצב הכלכלי בה נואש. גם אם אתם בטוחים שכל הצעדים הללו היו נחוצים ומוסריים, עובדה היא ששליט עדיין שבוי ושנציגי הצלב האדום עדיין לא ביקרו אותו. מישהו באמת חושב שתמונת המפגינים שנשכבים על הכביש תגרום לחמאס להישבר? מישהו באמת מאמין שהפסקת הביקורים אצל האסירים הפלסטינים תשיג משהו, פרט לשכנוע המשוכנעים – אזרחי ישראל, שיגבו כיום בהתלהבות כל מהלך שדופק ערבי, לא כל שכן מחבל כלוא?

      בעצם, צעד כזה דווקא ישיג לא מעט: ישראל תידרדר לרמתם המוסרית של אויביה. היא תפר אמנות בינלאומיות הנוגעות לביקור שבויים ואסירים ביטחוניים, תספוג ביקורת בינלאומית נוקבת בתקופה בה מעמדה בעולם מעורער גם כך ובעיקר תפנה מיוזמתה תשומת לב לאותו מספר לא סימטרי בעליל – אלפי אסירים פלסטינים מול ישראלי שבוי אחד. ההבחנה לפיה השבוי שלנו הוא חייל והאסירים הפלסטינים הורשעו או נחשדו בפעילות טרוריסטית מובנת בעיקר לנו, ותתקבל קצת פחות בהבנה בקהילה הבינלאומית.

      "גלעד שליט מחכה לביקור כבר שלוש שנים, משפחות המחבלים חיכו לביקור בקושי חצי שעה", אמר אתמול כתב חדשות 2, תוך שהוא מביע תמיכה גלויה במפגינים. אמת, מפני ששליט כלוא בידי ארגון טרור אכזרי, בעוד האסירים הפלסטינים כלואים בידי מדינה שמתיימרת להיות חלק ממשפחת העמים. המדינה הזאת היא מעצמה צבאית עצומת מימדים, שכבר הוכיחה בעבר שביכולתה להכביד ידה על החמאס או על האסירים הפלסטינים, ללא עזרת המפגינים.

      לתעל הזעם לממשלה - לא לאויב

      ואולי ההפגנות אתמול, כמו גם החסימות התקופתיות של מפגינים את המעברים לרצועת עזה - החסומים כמעט הרמטית גם כך - דווקא כן הגיוניות. הרבה יותר קל לתעל את חצי הזעם לאויב, ולא לעבר ממשלתך שלך. רק פעולה אחת תקדם את שחרורו של שליט, והיא שחרור אסירים פלסטינים רבים, ובהם כאלה שרצחו ישראלים. המחיר הזה שנוי במחלוקת, ויזמין מיידית, כפי שכבר קרה בעבר, את אוהל המחאה הנגדי של משפחות נפגעי הטרור.

      נוח יותר להתמקד בסוגיית הביקורים, שמאחדת את העם מול הנבלים האולטימטיביים ומטשטשת את השאלה האמיתית והקשה מנשוא: כמה שווים חייו של חייל אחד? אם מטה המאבק באמת רוצה להשפיע, הכתובת היחידה שלו היא ממשלת ישראל. חסימת הדרך לכלא מגידו לא תפתח את דלת תאו של שליט, אלא רק את מהדורת החדשות של ערוץ 2.