תקשורת בלי מוסר

חוסר רגישות משווע והיעדר אמת מידה מוסרית, גילתה עיתונאית בלתי-אחראית, כשפנתה לאחד מבניו של דודו טופז ז"ל בשאלה על התאבדות אביו, עוד בטרם קיבל הוא את הבשורה המרה. יום לאחר מכן, בהספד קורע לב ומרגש במיוחד אמר בנו של טופז כי לעולם לא יצדיק את מעשיי אביו, אבל לעולם גם לא יתבייש לומר שאביו היה דודו טופז. גם אני בוודאי שאינני מצדיק את מעשיו של טופז אך אם היה זה אפשרי, הייתי דוחק בבנו שייתן קורטוב מאצילות הנפש שלו וקמצוץ מרגישותו לאותה עיתונאית.

כך גם נהגה להקת העיתונאים והצלמים, שכמו עורבים שוחרים לטרף עטו על הנאנסת מרחובות שנאנסה לעיני בנותיה בעודה מסתובבת באזור מגוריה וכמו אנסו אותה בשנית. מי משכניה שלא ידע עד כה שהיא היא קורבן האונס המזעזע – יודע עתה. אבל מה לא עושים בשביל לצאת ראשונים עם הידיעה או עם התצלום או עם שניהם גם יחד.

אבל לא רק הש"ג אשם, אלא גם מי ששלח אותו "לשמור". למען הרייטינג ומתוך שיקולי רווח והפסד, מפעילות מערכות כלי התקשורת השונים לחץ כבד על כתבי השטח והצלמים כדי להביא את הסיפור ומהר. בכך הן יוצרות נורמה שמעוררת, בין השאר, את השאלה מהי חובתנו כמחוקקים לעשות על-מנת להגן על פרטיותו של אדם ועל כבודו מפני נורמה שכזו? בסוגיה זו, עסקתי במסגרת דיוני וועדת הכלכלה של הכנסת כשעמדתי בראשה. מקומם במיוחד היה הטיפול הלקוי של מועצת העיתונות והעומדת בראשה, השופטת בדימוס הגב' דליה דורנר. הללו לא ניאותו לתקוף את הנעשה, לא ברמה האתית ולא ברמה החוקית. הם חייבים להבין, שיש להם תוקף לשם כך מהציבור וראוי שינצלו אותו. מעורכי אמצעי התקשורת למיניהם אני מצפה ליותר.

אז מה היה לנו? או יותר נכון, מה אין לנו? לדאבוני הרב, אין לחלק ניכר מהעיתונאים שפועלים בארצנו רגישות, מוסר, אחריות, אנושיות וחמלה. מה שכן יש להם הוא תקנון אתיקה מקצועית, שאוסר על פרסום פרטים מזהים על אדם שמת, לפני שהידיעה על מותו באה לידיעת משפחתו הקרובה מפי גורם מוסמך, אלא אם קיימות נסיבות חריגות של עניין ציבורי בפרסום לאלתר. אותו תקנון אוסר פרטים וצילומים של קורבן עבירת מין אלא בהסכמתו. אבל מה להם ולתקנון? אחרי הכל, מדובר בפיסת נייר דהויה או במילים שחרטו על גוש קרח.

גם אם ייטענו שלכאורה היו בשני המקרים נסיבות חריגות של עניין ציבורי בפרסום לאלתר, הרי שאני באופן אישי מעדיף לחיות בחברה בריאה ובעלת שליטה עצמית שמסוגלת לדחות את הסיפוקים הרגעיים למען התחשבות ברגשות הקורבנות ובני משפחתם.

למרות סלידתי מהנורמה המערכתית הקלוקלת הזו, אני מאמין בגישה הדוגלת במעורבות חלקית בלבד בשוק התקשורת מצד המדינה ומוסדותיה. אין עוררין על כך שגישה זו מתאימה יותר למדינה דמוקרטית חפצת חיים בעולם המערבי. אך על-פי הגישה הנ"ל, חופש הביטוי והעיתונות וזכות הציבור לדעת הם בבחינת ערך עליון ולא פעם הם באים על חשבונו של הפרט וכבודו, כאשר הוא אינו זוכה לגיבוי ממוסדות המדינה, למעט זכותו לתבוע את עלבונו באמצעות בתי המשפט ולרוב בדיעבד, מאוחר מדי ולאחר ששילם לא מעט מכספו ומבריאותו. אם מערכות אמצעי התקשורת וחברי מועצת העיתונות לא יקיצו משנתם ויבינו שבמסגרת תפקידם ככלב השמירה של הדמוקרטיה וכמפקחים עליו, עליהם לשמור גם על זכויות הפרט, ישתמש המחוקק בכלים שעומדים לרשותו ולשם אנחנו לא רוצים להגיע.


ישראל חסון הוא חבר כנסת מטעם מפלגת קדימה.