פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בשבדיה הצהוב צהוב יותר

      עורך עיתון "אפטונבלדט", שפרסם את הכתבה על סחר חיילי צה"ל באיברי פלסטינים, עובד לפי כלל אחד - אסור לתת לעובדות להרוס את הסיפור. כך נראה ונשמע ברווז עיתונאי

      השבדים שונאים אותנו. זה ידוע. מדובר בידע ציבורי, זו אינה חשיפה או פרסום ראשון. בעצם כולם שונאים אותנו - וגם זה די ידוע. אין כמו ידיעה נגד ישראל וצבאה כדי לאחד את עם ישראל על פזורותיו ודעותיו נגד הצורר השבדי. הרגשות היו כה עזים עד שהוחלט כי במלחמה הזו לא ניקח שבויים ואפילו נשמעו קריאות חלושות להחרים את איקאה (!). למזלנו הגיב שר החוץ אביגדור ליברמן בזמן ובמקום הנכון. אביר שלטון החוק, והדוגמא הטובה ביותר נגד גזענות הקים קול צעקה נגד העם השבדי וממשלתו ואיחד את כולנו מאחוריו.

      כמה נעים לשהות שם מאחורי מר ליברמן ולשמוע אותו צועק גזענות מהי. גם ראש הממשלה צעק וחברי הכנסת צעקו גם הם, וקראו לממשלת שבדיה לגנות בפומבי. שרי הממשלה במדינה הנייטרלית, החליטו כי זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי קודם לכל והודיעו כי אין בכוונתם לגנות את הכתבה - כמה נעים גם להיות נייטרלי.

      משחק החתול והעכבר בין שתי הממשלות אינו הסיפור כאן, שתיהן מרוויחות בעיני הבוחר הפוטנציאלי בארצן, ומשבר מדיני לא יפרוץ בין שתי המדינות. בעצם כולם מרוויחים – הממשלה בישראל שנלחמת על שמם הטוב של חיילי צה"ל, ראש ממשלת שבדיה הנאור שאינו מוכן להיכנע לדרישות מדינות אחרות ולצנזר עיתון במדינתו, והצהובון אפטונבלדט (או איך שלא קוראים לו) שזכה לסיקור שלא חלם עליו, מי היה מאמין שעכשיו גם בישראל מכירים ומקללים את עובדי העיתון המשוקץ.

      סיפור מצוץ מהאצבע

      אבל זו עדיין לא הסוגיה או הסיפור מאחורי הפרשה. הסיפור העיתונאי האמיתי הוא כפי שאמרה זאת טוב ממני עדי אשכנזי: "מה זה השטויות האלה?!". הסיפור הזה מצוץ מהאצבע לא בגלל האשמות, אלא בגלל העבודה העיתונאית המעולה של כתבי העיתון ועורכיו.

      והנה סיפור דומה ששמעתי מפיו של חברי הטוב שחזר לא מזמן משבדיה, ועמו פיסת מידע שמייד עוררה בי את חושי העיתונאים. "באחד מבסיסי הצבא השבדי (כן יש חיה כזאת) גנבו החיילים כלבים מאגודת צער בעלי חיים כדי להשתמש בהם במטווחים חיים", כך התפארו שני חיילים שישבו בפאב המקומי עם חברי הטוב.

      לפני שהכנתי את כרטיס הטיסה לשטוקהולם לקראת הפוליצר שמתקרב ובא הרגיע אותי חברי שאין צורך שאבזבז את הכסף על תחקיר עיתונאי מעמיק. אין צורך לבדוק את העובדות כי החיילים השבדים נשבעו שהדבר קרה באמת, והוא במו עיניו ראה כלב פצוע מסתובב באזור המחנה הצבאי עם פצע ברגלו שנראה בדיוק כמו פציעת ירי.

      למרות שחברי הטוב נשבע בכל היקר לו שדבריו הם אמת לאמיתה, עדיין קונן בי החשד שצריך לבדוק את הסיפור קצת יותר לעומק. חששותי האחרונים נעלמו כאשר חברי הטיח בפני את המשפט הבא: "אם הדברים שסיפרתי אינם נכונים שיפגע בי ברק כאן על המקום", חיכינו דקה ודקותיים, רעם לא נשמע וברק לא הבריק – הסיפור בדוק, טעון ונצור.

      חסרות עובדות בשטח

      אצתי רצתי לעורך שלי מלא מרץ ועזוז וסיפרתי לו את פרטי המקרה - הידיעה הראשית הבאה, החשיפה הגדולה שלי. העורך משום מה לא חשב כמוני, הוא ביקש ממני עובדות, שמות של מקורות, פרטים, מסמכים – כל מיני שטויות שרק היו מפריעים לי לכתוב את הכתבה.

      הסברתי לו שלא מדובר כאן בסיפורי הבדים וההמצאות על עופרת יצוקה, אלא בעשר טונות של בטון יצוק – החבר נשבע, הוא ראה במו עיניו! בסופו של דבר הסיפור שלי על התעללות החיילים השבדים בבעלי חיים נגנז.

      בעיתון השבדי המצוין "אפטונבלדט" אני בטוח שסיפורי היה רואה אור, שם העורך הראשי מבין שאסור לתת לעובדות להרוס את הסיפור. למעשה לא מדובר בעורך אלא באיש עסקים שעשה אחד ועוד אחד והבין שהסיפור על חיילי צה"ל שסוחרים באיברי פלסטינים ימכור יותר עיתונים בשבדיה, והוא צדק.

      עורך אפטונבלדט, יאן הלין, הודה במאמר כי לעיתון אין הוכחות להאשמות שהוא החליט לפרסם, וכי הם התבססו על טענות המשפחה בלבד - ללא ספק עבודה עיתונאית שלא היתה מביישת את הניו יורק טיימס. בתרגום חופשי משבדית זה נשמע כמו ברווז עיתונאי ממדרגה ראשונה.