אלימות לא מפסיקים באלימות

התגברות תופעת האלימות בחברה הישראלית הביאה גורמים שונים להציע דרכי התמודדות. ההצעות נעו בין הגברת כוחה של המשטרה והקמת משטרות עירוניות, לבין שחיקת זכויות התלמיד והחמרת הענישה לעבריינים. אני מבקש לשנות את הטון השליט, ולהציע דרך התמודדות שונה. דרך שאינה מתמקדת בכוח, הפחדה או בהחלשת הפרט מול השלטון. להפך דרך הכוללת את העצמת המשאבים המצויים ברשות הפרט וקביעת מטרות חברתיות ארוכות טווח, שיקנו תקווה לעתיד טוב יותר.

המחקר הפסיכולוגי מראה, כי לתוקפנות יש סיבות מגוונות. כך, למשל, אנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה עלולים לפרש התנהגויות של אחרים כמאיימות, ולהגיב בעוררות רגשית גבוהה ובהתנהגויות תואמות, שהן לעיתים אלימות. במקביל, אנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה צפויים להגיב בתוקפנות ביחס למי שמאיים להרוס את הגורם, שעליו הם מבססים את ההתייחסות החיובית שלהם לעצמם. למשל, אדם המגדיר עצמו על פי ההצלחה בקריירה, צפוי להפנות תוקפנות כלפי מי שיאיים עליה (מקרה דודו טופז הוא דוגמא קלאסית לכך). המחקר מראה עוד, כי שעמום קשור בצורך בחיפוש גירויים, בהופעת תחושת כעס, בתוקפנות ובהתנהגות אימפולסיבית. היכולת להתנהג בהתאם לנורמה המקובלת ולא להיכנע לדחף רגעי מחייבת מאמץ לא מבוטל. בהעדר משאבים נפשיים לעשות כן, כגון בעת עייפות, רעב או לחץ זמן, הסיכוי שאדם ייכנע לדחף רגעי גדל.

בנוסף, מצב בו אדם השייך לקבוצת מיעוט וגאה בקבוצתו, מרגיש שנוהגים בו באי-צדק, עלול להגביר את הסבירות לתגובה תוקפנית. עמדות המפחיתות בערך של קבוצות חברתיות מסוימות תורמות לתוקפנות מוגברת אליהן.

האם ניתן להתמודד עם גורמים אלה על ידי הגברת האכיפה, החמרת הענישה או שחיקת זכויות אדם? התשובה היא, ככל הנראה, לא. הגיעה השעה לשנות כיוון: להפסיק להילחם ולהתחיל להתמודד. אכיפה וענישה הם אמנם תנאים הכרחיים להתמודדות, אך אינם מספיקים.

על מנת להגיע לחברה טובה יותר, על מקבלי ההחלטות להגדיר מהי החברה שאנו שואפים להגיע אליה. לאור זאת, יש לקבוע מטרות חברתיות ארוכות טווח במטרה ליצור תנאים סביבתיים, שיורידו את הסבירות להופעת התנהגות תוקפנית. נדרשת קבלת החלטה ברמה הלאומית, שלמדינה תפקיד מרכזי בוויסות התופעה ובמימון ההתמודדות עמה. לאחר קבלת החלטה כזו, מספר נקודות עשויות לקדם תוכנית להפחתת ממדי האלימות.

יש להדגיש את המטרות הרצויות ואת הדרכים להשגתן. ההתמודדות בטווח הקצר היא חשובה, אולם עיסוק מופרז בכל מקרה לגופו עלול למנוע מאיתנו דיון והשקעת משאבים בהשגת המטרות. יש לשנות את השיח ואת דרכי ההתמודדות הלאומיים ממושגים צבאיים לאזרחיים. ניקח לדוגמא את בני הנוער המוכרים לכולנו, היושבים חבורות-חבורות בפארקים ציבוריים או בתחנות אוטובוס, שותים אלכוהול, מפריעים לשכנים ועלולים להתנהג באלימות. הם אינם אויבי הציבור. התנהגותם נובעת ממצוקה, משעמום ומהיעדר חלופות הולמות. לכן, ראוי שדרכי ההתמודדות יתמקדו בגורמים אלה ולא יכללו גירוש שלהם ממקום אחד לאחר על ידי כוחות שיטור. ניתן, במקום זאת, לחבק את בני הנוער, ולגרום להם להרגיש רצויים בקהילה, להסב מקלטים ציבוריים ומבנים אחרים למועדונים אליהם יוכלו לפנות 24 שעות ביממה ולחזק את תנועות הנוער.

יש להגביר את תחושת השייכות של רבים בחברה הישראלית. חברי סקטורים כדוגמת: קשישים, בני נוער, ערביים ועניים, חשים שניטלה מהם זכות הדיבור והם אינם נלקחים בחשבון בעת קבלת ההחלטות. שינוי המצב עשוי להפחית את תחושת התסכול ואי-הצדק אותו חווים רבים מהם.

נקודה נוספת היא הגברת תחושת היציבות. הגברת יכולת הפרט לעבוד במקום עבודה יציב ולקבל משכורת ממנה יוכל לפרנס את משפחתו עשויה להפחית מתחים במשפחה. גם ליצור זמן פנוי בו יוכל לחזק מעגלים חברתיים שונים בהם הוא מצוי וכך לשפר את תחושת הערך העצמי והמעמד החברתי.

ככל שנקדים להתמודד ונפסיק להילחם בתופעות אלימות, כך נקדים לקצור את הפירות.

* הכותב הוא פסיכולוג חברתי ומרצה במרכז ללימודים אקדמאים