מפגשי הלימודים עם שוש, להכרת העיר חיפה, נמשכו כרגיל. מדי מספר ימים, נפגשנו ולמדנו להכיר מקומות רבים ומגוונים. אפילו נהגי האוטובוסים החלו להכיר אותנו ורובם, שמחו כאשר עלינו לאוטובוסים שלהם. בשעות אחר הצהריים והערב יצאנו לטיולים וסידורים, פעם עם גבי, בפעם אחרת עם אורנית או אסי ולעיתים אף טיילנו רק שנינו אריה ואני.
בוקר אחד, בעודנו מטיילים ברחוב שלנו, תוך כדי שאני בודק עקבות לא מזוהים של בעל חיים כלשהו בוואדי שליד ביתנו ואריה נהנה מקרני שמש חורפית של יום חופשי ללא לימודים , שמעתי לפתע קול: "סליחה אדוני, קוראים לי טל ואני ילדה בת אחד עשרה וחצי", הרמתי את ראשי וראיתי ילדה העומדת בקרבתו של אריה ופנתה אליו בדברים. "אני גרה בבית שעל יד ביתכם", הוסיפה הילדה, והמשיכה, "ואשמח מאד אם תרשה לי לטייל איתך ועם כלבך החמוד!". "בודאי שנרשה לך", חשבתי בשמחה והפניתי ראשי לאריה בציפייה דרוכה. אריה, נו, תגיד כבר שזה בסדר...
"הכלב הכי חמוד שפגשתי!"
אריה סובב ראשו לכיוון הקול וחייך אל הילדה. "טל אמרת שקוראים לך?" שאל אריה. "כן, טל זיסר". "ובכן, מבחינתי זה בסדר גמור, אבל הגידי טל המתוקה, ההורים יודעים שאת מדברת איתי ורוצה לטייל איתנו?" שאל אריה. אוי , כמה שאתה כבד! רטנתי בשקט. "בוודאי," ענתה טל "אימא ראתה אותך מחלון דירתנו ואמרה לי שיצאת לטייל עם הכלב. כך ידעתי לבוא ולפגוש אתכם. אתה מרשה לי לטייל אתכם?" שאלה, "כן, בוודאי," ענה אריה בהושיטו את ידו אל טל. "לי קוראים אריה ולכלב החמוד שלי קוראים אלווין". טל לחצה את ידו של אריה ולאחר מכן ליטפה אותי.
"שלום אלווין. אתה הכלב הכי חמוד שאני פגשתי". לילדה הזו יש טעם טוב. זו התחלה טובה לחברות איתנה! חשבתי וליקקתי את ידה לאות ידידות. טל החלה לספר לנו על עצמה,על אחיה הקטן ממנה ועל אחותה בת הארבע. אריה סיפר לטל על המשפחה שלנו, הסביר לה איך אני שומר עליו ככלב הנחייה שלו ועוד דברים רבים אחרים. הם שוחחו על המון דברים ואפשר היה לראות ששניהם מאושרים מהקשר החדש.
ליקוק אחד יותר מדי
למחרת, כשיצאנו שוב לטיול בקרבת הבית, הופיעה שוב טל, עם אחיה ואחותה. "שלום אריה ושלום אלווין." היא אמרה בנימוס כאשר התקרבה אלינו. "עידן , אחי, וגל, אחותי הקטנה, באו איתי ורוצים להגיד שלום". "שלום ילדים", אמר אריה וחיוך גדול הופיע על פניו. "שלום אריה" ענה עידן. גל הקטנה הסתתרה מאחורי גבה של אחותה הגדולה. "שלום עידן, ומה עם גל , היא לא מדברת?"אמר אריה בפנותו אל הילדים. "אני כן מדברת !" נשמע קול מבויש מאחורי גבה של טל. "יפה מאד, גל. בואי תני לי יד" עודד אותה אריה. גל הקטנה יצאה מהמחבוא והתקרבה אלינו. צעדתי שני צעדים לקראתה ורציתי ללקק את פניה, אך גל נבהלה נורא והחלה לבכות תוך שהיא בורחת.
למה היא נבהלה? אני רק רציתי להיות ידידותי! חשבתי לעצמי. האח והאחות המשועשעים, רצו אחרי גל והרגיעו אותה. לאחר מספר דקות ולא מעט דברי שכנוע מצד כולם, הושיטה גל את ידה ובהיסוס מה, הסכימה ללטף את צווארי. מאותו יום, הפכנו לחברים טובים. לעיתים קרובות כשיצאנו לטייל, הופיעה החבורה העליזה משום מקום, וכולנו השתעשענו ביחד. אריה אף נהג לשוחח מדי פעם עם הוריהם, יעל ורונן, בטלפון. בזכותי, נרקמה כאן ידידות עמוקה בין שתי המשפחות.