מערכת החינוך לא צריכה סלבס

במשרד החינוך מבקשים להכניס קצת ידע בתלמידים והמטרה מקדשת את האמצעים - סלבריטאים יגוייסו להעביר שיעורים. ברוריה שדה, מורה בגמלאות, אומרת כי הפיתרון הזה הוא חלק מהבעיה עצמה

ברוריה שדה

כמו החצב המבשר על בוא הסתיו, והידיעות הקבועות על "היום העמוס ביותר בנתב"ג", אפשר כבר להריח את תחילת שנת הלימודים. אחרי חודשיים של שקט יחסי בגזרת החינוך אפשר להרגיש כי האחד בספטמבר הולך וקרב. רשימות סטטיסטיות מופיעות בעיתונים חדשות לבקרים. חבל רק שפה ושם איזה רצח מקלקל את השורה, ודוחק את הרשימה התורנית על בתי הספר שתלמידיהם לא מתגייסים לצה"ל או נכשלים בבגרות לאחד העמודים הפנימיים.

הידיעה האחרונה (שגם היא, למרבה הצער, נדחקה לאחור בגלל גל הפשיעה) בישרה לכל מי שמודאג ממצב החינוך בארץ שסוף כל סוף נמצא הפתרון. לא עוד שינון נוסחאות באלגברה או סדרת פעלים באנגלית. ידוענים, שכל תלמידינו שואפים להיות כמותם, יטריחו עצמם ויתייצבו בכיתות ויספרו באופן אישי "איך הפכתי להיות ידוען" בשיעור של 45 דקות.

ואחר כך? אחר כך שוב תיכנס לכתה האישה המבוגרת, זאת שקולה כבר צרוד ולבושה בדיוק כמו אותה מורה נלעגת בתוכניות הסאטירה, תנסה, לשווא, להתגבר על הרעש הבלתי נסבל של 40 תלמידים בכתה, וכל חפצה יהיה רק לסיים את השיעור ולהגיע הביתה בשלום. ספק אם בעקבות ביקור הסלב עבודתה תהיה קלה יותר.

זה לא מה שמערכת החינוך צריכה. לא עוד שפן מהשרוול. לא עוד זבנג וגמרנו ובודאי לא עוד חיזוק של השטחיות המאפיינת כל כך את החיים בישראל 2009. התשובות נמצאות במקומות אחרים לגמרי, זוהרים הרבה פחות. למעשה, תרבות הידוענים היא חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון. כי השאיפה להצלחה אינסטנט וחוסר היכולת להתמודד עם השטחים האפורים של החיים הם שהובילו את מערכת החינוך למצבה הנוכחי.

מערכת החינוך מבוססת על המשולש הלא קדוש של מורה, תלמיד והורה. פעם, מזמן, כשהידוענים האמיתיים היו סופרים נחשבים, מלחינים ומוזיקאים קלסיים, ההיררכיה הייתה ברורה. בכתה קובע המורה, בבית קובע ההורה, וביניהם נמצא הילד, שכולם, כמובן, רוצים בטובתו ובהצלחתו, אבל מבינים שבלי גבולות כל זה לא יתקיים. לא בכל פעם שניסיון העתקה בבחינה לא הצליח הרים ההורה טלפון למנהל או אף הטריח עצמו באופן אישי לבית הספר (ללא תאום מוקדם או התחשבות בשעות הקבלה) ונזף במורה קבל עם ועולם. כיום, מרבית התלמידים לא לומדים להתמודד לבדם עם קושי ומשבר, ומצפים שבכל בעיה יתערב לטובתם אדם אחר. במילים אחרות, הם לא לומדים לקחת אחריות.

בעבר, רוב ההורים הבינו שלא כל מה שילדם היקר עשה בבית הספר ראוי לתמיכתם האוטומטית. הם עשו מה שהורה צריך לעשות גם היום: להבהיר לילד שלהם שיש גבולות. שלא כל מה שיעשה יזכה מיד בתמיכתם. הם אפילו, שומו שמים, יענישו אותו על מעשה שלדעתם לא יעשה. היכן שמענו, לאחרונה, הורה המגנה את מעשה ילדו? הורים רבים מבלבלים בין אהבה להצבת גבולות. אם בכל פעם שהילד טועה ההורה משדר לו שהכול בסדר, והופך כל טעות למנוף לניצחון, מה ילמד מכך הילד? מה יקרה כשיתמודד בחיים האמיתיים, מחוץ לבית העוטף והתומך, עם קשיים מעט יותר מורכבים וגורליים?

נכון, לא כל המורים מוצלחים, אבל גם בעבר המצב לא היה שונה. לי עצמי, בשנות הששים, בבתי ספר נחשבים ביותר, היו כמה מורים כאלה. משעממים, לא יודעים ללמד, מעליבים ואף פוגעים פיסית בתלמיד. אבל רובנו למדנו. רובנו סיימנו בהצלחה את בחינות הבגרות והמשכנו ללימודים גבוהים. מה ההבדל, תשאלו? הבנו שהחיים אינם רק דבש. שיש בחיים חלקים פחות נעימים ופחות מלהיבים, אבל עדין צריך לעבור אותם. הקשיים הם חלק מהחיים, לפעמים אפילו חלק חשוב מהם.

גם אותם ידוענים שיגיעו לבתי הספר יוכלו לספר על החלקים הפחות שמחים ומרתקים בחיים שלהם. גם להם יש שגרה. גם בחייהם יש חלקים (לפעמים גדולים מאוד) של עבודה סיזיפית ומשעממת. את זה, כמובן, לא ישמעו התלמידים. יתרה מכך, הנוכחות של הסלבס בכיתות תשים ללעג את המורה האפרורית שתלמד שם לפניהם ואחריהם. במקום לחזק את מעמד המורה, משדר משרד החינוך חוסר אמון באנשיו, שזקוקים לחיזוק מבחוץ על מנת להעניק השראה לתלמידים. כך שגם בקיץ הבא תקראו, ככל הנראה, ידיעות על ההישגים הירודים של מערכת החינוך ותיחשפו לעוד כמה גימיקים, שלא ישנו דבר.

הכותבת היא מורה בגמלאות, שעסקה בהוראה כארבעים שנה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully