ארבע שנים חלפו מאז פינתה ישראל את כל היישובים מרצועת עזה במסגרת מה שמכונה "תכנית ההתנתקות". עד אז שלטה ישראל צבאית ואזרחית ברצועה במשך כמעט 40 שנה. במקביל לפינוי יישובי עזה ביצעה הממשלה מהלך דומה בצפון השומרון. להבדיל ממה שנעשה בגוש קטיף הפינוי בצפון השומרון לא לווה בנסיגה כוחות צה"ל מהאזורים המפונים. ההתנתקות מצפון השומרון כבר אז נתפסה בעיני רבים כמהלך תמוה. לעומתם, אני סבור שדווקא הפינוי בצפון השומרון היווה את התקדים המהותי של כל תכנית ההתנתקות. בגנים, בכדים ובחומש התרחשה היסטוריה.
בשנים בהן המשיכו המתנחלים להתיישב ביהודה ושומרון (בתמיכה ועידוד של ממשלות ישראל, כמובן) אפשר היה לעתים לשמוע דוברים מטעם שטענו שהיישובים הישראליים בשטחים מעניקים ביטחון לישראל, מאחר שהם נמצאים בנקודות אסטרטגיות בלבה של ארץ ישראל. כל אדם בר דעת, למעט אלה השרויים בהזיית התודעה הימנית, ידע גם אז שלא רק שההתנחלויות לא מעניקות בטחון אלא הן בעצמן הופכות לנטל. קיום ושמירה על המקומות חסרי העתיד האלה גובים משאבים רבים וחיים לא מעטים. אף שמאז 1967 ישראל לא סיפחה אליה אפילו קילומטר מרובע אחד של יש"ע והריבון היחיד בשטחים אלה הוא הצבא, מתנגדי תהליך השלום הביעו בעקביות את ביטחונם ששום מאחז, בשום מקום לעולם לא יתפנה.
שרון עשה היסטוריה
לכולנו היתה לפעמים תחושה שההתנחלויות הן מין גזירת הגורל, אבן שאין לה הופכין. בתוך תוכנו היינו סבורים שחוסר היכולת של הממשלה להזיז אפילו חצי יישוב ממקומו, ועוד אחרי הסכמי אוסלו, זה מצב שלא צפוי לחול בו שינוי. ואז הופיע אריאל שרון ושינה כמעט את הכל! בתהליך ארוך ומייגע הוא זכה לתמיכה רחבה של הציבור ולא פחות חשוב של מוסדות השלטון, הממשלה והכנסת. הקדוש התורן של הימין, בנימין נתניהו, הצביע שש פעמים בעד ההתנתקות. באוגוסט 2005, במשך מספר שבועות, הוביל שרון את ישראל לחיסול נוכחות לא חוקית שלה ברצועת עזה. הפרה הקדושה, הטאבו הנצחי של העכשוויות הישראלית נעלמו מהנוף לתמיד, התנפצו למיליוני רסיסים. בצפון השומרון קבע שרון לדורות הבאים תקדים אחר כיבוש צבאי בתקופת שיחות השלום יכול להימשך גם ללא נוכחות אזרחית, מבלי שביטחון ישראל נפגעת. דבר שהיה נהיר פעם למעטים הפך לעמדה הרשמית של מדינת ישראל.
חוץ מזה, ההתנתקות הבלתי צפויה שרטטה בקווים כלליים את אופן ההתייחסות של ישראל לתנועת ההתיישבות בשטחים בעתיד. זה שמיישב ובעיקר זה שמתיישב בשטחים חייב להבין ולהפנים שבחירתו להתגורר באזור בו לא חלה ריבונות ישראלית מעמידה אותו במצב בו יום אחד גם הוא יתבקש לעזוב את הבית. יום אחד, הפעם כנראה במסגרת הסכם ולא באופן חד צדדי, הממשלה תתחיל שוב להחזיר את אזרחיה הביתה לישראל. מה שלא יקרה, מי שלא יישב בכס השלטון כאן, הלגיטימיות של הנוכחות האזרחית של ישראל בשטחים הכבושים איננה עוד אחרי ההתנתקות.
אריאל שרון נכנס לפנתיאון ההיסטוריה כאדם אמיץ וכמדינאי גדול. היום כשמקובל לדבר בגנות ההתנתקות ולא מתביישים עוד לכנות אותה טעות ומשגה. היום כשיוזמיה ומבצעיה כבר לא בשלטון. היום כשנהנים להציג משהו שהעניק לישראל סיכוי אמיתי לשרוד כטרגדיה לאומית אני רוצה לומר, בדיוק כפי שטענתי לפני 4 שנים, ישראל באמת, בפעם הראשונה צעדה בדרך השלום. לראשונה ישראל ביצעה מהלך באמצעותו ניסתה להיפטר מחבלי העבר. ההתנתקות העניקה לישראל סיכוי לחיים טובים יותר ומלאי תקווה ואסור ולא הגיוני לכנות אותה אסון. והזמן, כמובן, עוד יוכיח את צדקתו של שרון. אמן.