כשהיה ע' בן 5, הוא נפצע קשה מאוד מפגיעת משאית בזמן שהלך מהגן אל ביתו בדיר אל-בלח שברצועת עזה. כעת, 14 שנה לאחר התאונה, הורה בית המשפט המחוזי בתל אביב לקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים לפצות את ע' בכחמישה מיליון שקלים.
ע' הוא הצעיר מבין 13 אחים ואחיות. כשנה לפני התאונה עבר אביו עבר להתגורר בישראל, ובמסגרת סיוע שקיבל מהממשלה הונפקו לו ולבני המשפחה האחרים תעודות זהות ישראליות. אשתו וילדיו נשארו להתגורר ברצועה. עם סיום לימודיהם עברו הבנים להתגורר בישראל.
באוקטובר 95' התרחשה התאונה הקשה. משאית שהיתה שייכת לעיריית דיר אל-בלח פגעה בילד וקטעה את ידו השמאלית. הוא הובל לבית החולים "שיפא" בעזה, שם הוא נותח והרופאים קטעו את רגלו השמאלית מעל לברך. כחודש לאחר התאונה הוא שוחרר מבית החולים והועבר על ידי הוריו לטיפול בישראל. כיום הוא סובל מנכות של 88.8%, הוא לא למד קרוא וכתוב ואינו עובד.
ב-1997 הגיש ע', באמצעות עורכת הדין ענת קאופמן ממשרד לוי-קאופמן ואיתן שלוש, תביעה נגד "קרנית" (הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. ג"ג) נגד מקבילתה הפלסטינית ונגד עיריית דיר אל-בלח, בגין הנזק שנגרם לו.
"התובע ומשפחתו עוברים עינוי דין"
הקרן הפלסטינית ביקשה לדחות את התביעה, בטענה שאין לבית המשפט סמכות לדון בתאונה שאירעה בשטחי הרשות הפלסטינית בידי כלי רכב שמבוטח על ידי חברת ביטוח פלסטינית. היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, הצטרף לדיון וקבע שהחוק מאפשר לתבוע בבית המשפט בישראל גם בגין תאונת דרכים שאירעה בשטחי הרשות.
הנתבעות טענו שהעברתו של ע' לישראל נועדה להגדיל את הפיצויים אותם יקבל, מכיוון שחישוב הפיצוי מתבסס על עלות "תיקון הנזק" במקום בו גר התובע. לטענתן, יש להעניק לו פיצוי זהה לזה של אדם המתגורר בעזה.
המשפט התעכב זמן רב, גם בשל מותו של נהג המשאית וגם בשל הקושי של עדים פלסטינים להגיע להעיד בישראל. בנובמבר קבעה השופטת ענת ברון כי "לנוכח העובדה שמדובר בתביעה שהוגשה לפני שנים רבות, אין להותירה תלויה ועומדת בלי סוף תוך עינוי דין לתובע ולמשפחתו".
לבסוף קבעה השופטת ברון שעל הקרן הפלסטינית בלבד לפצות את ע'. היא הורתה לשלם לו סכום של כ-2.3 מיליון שקל בגין הפסדי השתכרות, ועוד כ-2.7 מיליון שקל בגין טיפולים רפואיים, כאב וסבל.