גאווה מסוכנת: מי רוצח את ההומואים בעירק?

(צילום: רויטרס. עריכת וידאו: גדי וינסטוק)

שורת מקרי רצח של גברים הומוסקסואלים בעירק מעלה את החשד כי מדובר בפעילות מתואמת של אנשי מליציה קיצונית. כך טוענים בארגון זכויות האדם "Human Rights Watch". לטענת הארגון, מאות הומואים נרצחו בעירק משנת 2004, בהם גם רציחות על רקע כבוד המשפחה, של אנשים שביקשו להימנע ממבוכה ציבורית.

הארגון פרסם דו"ח, לפיו המליציה השיעית הקיצונית "צבא מהדי" עומדת מאחורי מסע הרציחות, אך מפנה אצבע מאשימה גם למשטרת עירק. זאת אף שההומוסקסואליות נחשבת לחוקית במדינה. עדי ראייה דיווחו, כי קבוצות של חמושים פורצות לבתים ומוציאים גברים הנחשדים בהומוסקסואליות לרחוב, חוקרים אותם באלימות, מאלצים אותם למסור שמות של הומואים נוספים, ולאחר מכן רוצחים אותם באכזריות.

הארגון טוען, כי הגיעו לידיו עדיות לפיהן גם כוחות הביטחון של עירק נוטלים חלק בפעילות הזאת. לאחרונה הופיעו כרזות ברובע השיעי סאדר סיטי בבגדד, הנחשב לרובע שמרני, הקוראות להישמר מפני הומואים. בחלקן אף מפורסמים שמות של הומואים, לצד כתובות המגורים שלהם.

ההומואים בבגדד מכנים את הרציחות כ"ציד מכשפות". כ-90 הומאים נרצחו בעירק מאז חודש ינואר ורבים נוספים עדיין נעדרים. הדו"ח טוען כי המליציות מעוניינות להשמיד את אוכלוסיית ההומואים בעירק על ידי רציחות, עינויים, והוצאות מכוח מהארון. גופות מושחתות של הומואים נמצאו במזבלות מקומיות.
לעתים אף רושמים על הגופה כתובות כגון "סוטה", או "כלבלב" – מילת גנאי להומואים בעירק.

"שמענו סיפורים, שאושרו על ידי רופאים, על גברים שפי הטבעת שלהם הודבק, ולאחר מכן הוכרחו לבלוע חומר משלשל, דבר שהוביל למוות ביסורים", סיפר אחד ממחברי הדו"ח.

הרשויות בעירק מגנות באופן רשמי את מעשי הרצח, אך ההומאים במדינה טוענים כי הן לא עושות דבר כדי להגן עליהם. "הרציחות האלה יימשכו, פשוט מכיוון שהן הפכו לנורמה בעירק", סיפר אחד מהם.

בצבא מהדי תקפו את מה שהם מכנים "הנשיות" של הגברים העירקים וקראו לצבא העירקי לשתף פעולה ולפעול נגד הומואים. הומואים רבים ברחו מעירק למדינות אחרות, אף שפעילות הומוסקסואלית אינה חוקית במדינות אליהן הם בורחים, משום ששם תופעת האלימות נגדם פחות שכיחה.

לטענת "Human Rights Watch", האלימות מתפשטת מבגדד גם לקירקוק, נאג'ף ובצרה, אף שעיקר האלימות עדיין מתרכזת בבירה. הרשויות בעירק טוענות כי עיקר הבעיה היא שבני משפחות הקורבנות כמעט לעולם אינם מוסרים מידע למשטרה. "הם חושבים שלספר על כך זה יותר גרוע מהרצח עצמו, זה האופי של החברה העירקית".