אדם רצח צעיר לאחר שזה ניסה לגנוב דלעת פלסטיק מגינתו

רגע לפני שאתם יוצאים לגנוב את אחד מגמדי של השכנים שלכם רק בשביל הכיף, כדאי שתקראו את הסיפור הטרגי הבא: במשך חודשים ארוכים היו חייו של פיט סולומנה - חקלאי בן 47 מהעיירה בואנה-פארק, קליפורניה לגיהינום שבמרכזו עמד שטן קטן בשם ברנדון קטסדובר - מנהיג חבורת נערים בן 17.

קטסדובר וחבורתו הטילו במשך שבועות ארוכים את מוראם על בואנה-פארק: הם נסעו בכבישיה השלווים במהירות מסוכנת, עסקו בנגזרות שונות של וונדליזם, ציירו גרפיטי על קירות הבתים והפחידו קשישות בשלל הצעות מגונות שעסקו באופן כזה או אחר ביחסי מין.
עם זאת את עיקר תשומת הלב שלה, העניקה חבורתו של קטסדובר לגינתו של סולמנה שהייתה מטופחת במיוחד ובמרכזה הונחו פסלים של גמדי גינה, חתולי קרמיקה ודלועים כתומים מפלסטיק. קטסדובר וחבריו נהגו לנסוע על מדשאתו של סולמנה ולדרוס את גמדיו - זאת כאשר לא היו עסוקים בלגנוב אותם או בניפוצם על קירות ביתו.
"בסופו של דבר אבא לא יכול היה להחזיק מעמד", מספר בנו של סולמנה, לאונרד. "יום אחד הוא שמע רעשים מחוץ לבית וכאשר הוא הציץ מהחלון, הוא ראה את ברנדון והחבורה שלו מנסים לגנוב את דלעת הפלסטיק האהובה עליו שהייתה מונחת אצלנו תמיד על המדרגות".

על פי דיווחי המשטרה, באותו יום נמהר שבו ראה סולמנה כי שוב מתעללים בחלקת אלוהים הקטנה שלו, הוא מיהר לשלוף את אקדח המגנום שלו, יצא מן הבית ואז, בלי אזהרה מוקדמת, ירה בקטסדובר כדור אחד באזור החזה, שהרגו במקום. "למרות שאלו העובדות, זה לא היה רצח בדם קר", אומר פרקליטו של סלמונה, מארק וורקשמאן. "אנחנו מדברים על התעללות ארוכת ימים שבסופו של דבר דחפה אדם תמים אל מעבר לקצה. פיט הוא אדם טוב. הוא בסך הכל רצה את הדלעת שלו חזרה!".
כעת עומד סלמונה למשפט באשמת רצח מדרגה ראשונה. אם יורשע הוא צפוי לעונש של מאסר עולם עד חמישים שנה.

למרבה האירוניה מותו של קטסדובר לא הביא לסיום שלטון הטרור של חבורתו. "פיט יישב בכלא לשווא!", אומרת שכנתו שרון דמיני. "מאז המוות של ברנדון, החברים שלו החליטו שהם יעשו הכל בשביל לשבור אותנו. סמוך לגינה של פיט הם הקימו מין מקדש ביזארי לזכר החבר שלהם שנראה יותר כמו גל של אשפה. הם יושבים שם כל היום וכל הלילה ומשמיעים את המוזיקה שלהם בפול ווליום. אנחנו לא יכולים להסתובב בחוץ בשקט, אנחנו לא יכולים לישון בשלווה וכשאנחנו יוצאים החוצה ומעירים להם בעדינות, הם מיד כועסים עלינו ואומרים שאנחנו אנשים לא רגישים ושאנחנו מפריעים להם להתאבל".