פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לשמוע בקול כולם

      קבוצות התמיכה של ארגון "בקול" לכבדי שמיעה הן מקום לצמיחה אישית, ולהבנה שכולם מתמודדים עם אותן בעיות

      ש' היא בחורה צעירה בשנות השלושים לחייה, נאה למדי ונשואה באושר עם שני ילדים. נשמע די אופטימי ורגיל אפילו, אולם על כל אלה מעיבה לה אפוא רק בעיה אחת: ש' היא כבדת שמיעה. טוב זה גם לא ממש נורא אלא שהבעיה האמיתית היא שש' לא השלימה עם זה. במשך שנים נלחמה והוציאה אנרגיות עצומות כדי להסתיר מגבלתה מפאת הבושה: תמיד פיזרה השיער כדי להסתיר המכשיר, הרכיבה רק מכשיר שמיעה אחד למרות שהייתה זקוקה לשניים, ואפילו במשפחת בעלה לא ידעו בכלל שהיא כבדת שמיעה מרוב שהתאמצה להצניע זאת. לכן פחדה ללכת ללמוד ולעבוד, שמא חלילה לא יגלו מגבלתה וכך פשוט ייבשה וקרקעה לעצמה את החיים, עד שבאה לקבוצת התמיכה של "בקול" והכול השתנה.

      "בקול" הוא ארגון כבדי שמיעה ומתחרשים הגדול בישראל, הפועל לסייע להם כלכלית וחברתית במגוון היבטים ופעילויות שונות. כך בין השאר אימץ גם הרעיון של קבוצת כבדי שמיעה, שניים מהם סטודנטים לפסיכולוגיה, להקים קבוצות תמיכה לחרשים החיים ומתקשים לתפקד בחברה השומעת בשל מגבלתם והבושה ממנה. בתחילה הייתה זו קבוצה לעזרה עצמית, קרי קבוצה הפועלת עצמאית וללא גורם או מדריך מכוון, ובשל ההצלחה הוחלט לפתוח קבוצה נוספת והפעם בליווי עובדת סוציאלית ומדריכה כבדת שמיעה בעצמה, כלומר - קבוצת תמיכה.

      כמה אני מוותר לעצמי?

      המשתתפים הם צעירים כבדי שמיעה בגילאים 20-35, הנפגשים אחת לשבועיים ובשבילם המפגש עם עוד צעירים דוגמתם מאפשר עבורם היכרות והתבוננות על דרכי ההתמודדות בתוך החברה השומעת. החדר בו הם נפגשים מכונה בפיהם "חדר ביטחון", שכן שם חשים הם שמבינים אותם היטב ושאינם צריכים להתאמץ, להתבייש ולחשוש מפאת מגבלתם. הנושאים שעולים במפגשים הם רבים ולרוב המשתתפים בוחרים אותם דוגמת "כמה אני מוותר לעצמי בשל מגבלתי", "מה הייתי עושה בחיי אילולא לקות השמיעה", זוגיות (כן/לא בן זוג כבד שמיעה), חשש מתורשה ועוד. לאחרונה נפתחה קבוצה נוספת שהרעיון העומד בבסיסה הפעם להנחותה יחד עם מטפלת באומנות ולשלב בנוסף לשיחות גם כלים יצירתיים ואמנויות, ולבטא באמצעותם החוצה תחושות ומחשבות שלא תמיד נוח להגיד במילים.

      "הבעיות העיקריות שמנסים לטפל בהן בקבוצה הן הבושה והניסיון להסתיר מהחברה הרגילה את המגבלה, אומרת הילה העובדת סוציאלית של "בקול" שמאד מתוחה לדעת האם תצליח גם הקבוצה החדשה. זה מבזבז המון אנרגיה ובטח לא משתלם לעומת פשוט לבוא ולהגיד למשל "דבר איתי לאט יותר, אני לא שומע כל כך טוב". יש גם תופעה של חוסר אמון בעצמך כגון זה שחרשים אומרים "למה שיעסיקו אותי אם אני כבד שמיעה?" וגם לזה מתייחסים במסגרת המפגשים. כל אחד מחווה דעתו ומגרה האחרים להגיב ולגבש תובנות משל עצמם. זה גם עוזר לגלות ולהעלות דברים שמטרידים אותך או שאפילו לא ידעת שהם בכלל מפריעים. אנו עושים זאת בעיקר בעזרת שיחות ושפיכות נפש, אך יש גם שיטות טיפוליות נוספות. אין כלים פרקטיים או הוראות מעשיות כיצד לפתור הבעיה, אלא יותר באמצעות עזרה אנושית ועם מה שאנשים מביאים איתם ומוציאים מעצמם במפגשים".

      "לפני שבאתי לקבוצה הרגשתי שאני בודד, שחסר לי משהו" מספר שי לווה, אחד המשתתפים. "הבנתי שזה קשור לבעיית השמיעה וחשתי צורך למצוא אנשים כמוני שיבינו אותי, דבר שלא יכולתי לעשות עם הורי או חברי השומעים. בהתחלה חששתי כי בכל זאת אנשים חדשים ואני לא רגיל. אני גם תמיד הסתרתי לקות השמיעה וחייתי בתפיסה שצריך להיות כמו כולם, ופתאום עכשיו להצטרף לקבוצה של לקויי שמיעה שכביכול מוגבלים ומסכנים? אבל לאט לאט למדתי ונתנו לי בקבוצה קווים למחשבה ולפריצת דרך וגיליתי דברים שתקעו אותי. למדתי שאמנם אין פיתרון לכל דבר, אבל עדיף לשוחח ולהשתחרר כך מהפחד והבושה. גם לראות אחרים כמוך שעשו דברים שבשבילך היו רק בגדר חלום - כמו למשל לטוס לחו"ל - עושה לך טוב בלב ונותן כוח להמשיך. כלומר אם הם עשו, אז גם אני יכול".