אולמרט: "לא הייתי אמור להיות עיתונאי"

למען האמת, הגעתי ל"במחנה" בשל צירוף מקרי של נסיבות. הייתי חייב להשלים שירות בגיל מבוגר יחסית, ובגלל מגבלות כשירות באותה תקופה, היה ברור שלא אוכל לעשות זאת ביחידה הקרבית שבה שירתי עם גיוסי, חטיבת גולני. מעולם לא חשבתי על עיתונות כייעוד בעבורי, אך האפשרות להתנסות בכתיבה עיתונאית, גם אם במסגרת צבאית, נראתה לי קורצת.

המכשול המרכזי שהייתי צריך לעבור היה שיפוטו המקצועי של עורך "במחנה" ומפקד גלי צה"ל דאז, יצחק לבני. התקבלתי לפגישה, והוא – בסקרנות שאינה יודעת שובע – חקר אותי על מגוון אין-סופי של נושאים. חשבתי שהשיחה הייתה הקדמה נאותה לקבלתי ככתב "במחנה", אך לבני דרש בנוסף ש"אכתוב משהו".

"על מה?" שאלתי, והוא השיב: "כתוב לי רשימה על עו"ד שמואל תמיר". נעניתי לאתגר. במקרה, היה מדובר באדם שעמו עבדתי לפני כן כמזכיר פרלמנטרי של סיעת המרכז החדש בכנסת (כן, הייתה פעם סיעה כזאת). הכתבה, מטבע הדברים, לא הייתה אובייקטיבית במיוחד, אך מספיק טובה כדי לסלול עבורי את הדרך ל"במחנה".

בזמן שהתחלתי לכתוב בעיתון, היתה הפרדה מוחלטת בין "במחנה" וגלי צה"ל, מה שלא הפריע לתחנת השידור היוקרתית להפוך לבסיס הקבע של כתבי העיתון. בתקופתי שירתו ב"במחנה" כמה שמות שראו בעיתונות ייעוד: בני לנדאו, בונה תירוש, אמיר אורן, וגם אזרחים ותיקים, שעבדו בעיתון שנים רבות, בהם דודו דיין ויוסי אשכול. יעל פז, שלימים הוסיפה לשמה גם את השם הנוסף מלמד, הייתה מזכירת המערכת. אבי שמחוני, עורך הצילום היום, היה אז הצלם שהתלווה למרבית הכתבות.

כדרכה של התקשורת באותם ימים, ולא רק התקשורת הצבאית, היינו מאד ממושמעים. לא עלה על דעתנו שאפשר למתוח ביקורת, בוודאי לא במסגרת כפיפותנו למשמעת הצבאית. לא חיפשנו סקופים. לא חשפנו פרשיות. פשוט ניסינו לתאר את הווי הצבא, בדרך שהייתה הכי קרובה ללבם של החיילים. בתקופה התמימה משהו, שבה התקשורת עוד לא עטפה את החברה הישראלית בשלל ערוצים, אתרי אינטרנט, תחנות רדיו ומגזינים מכל הסוגים, "במחנה" וגלי צה"ל היו כלי תקשורת מרכזיים והיוו תוספת משמעותית לתוכן הקריאה וההאזנה של חיילים רבים וגם אזרחים לא מעטים.

אני נהניתי להיות חלק מהחבורה הזאת. אמנם ידעתי שלאחר השחרור לא אחפש את דרכי בכתיבה עיתונאית במקום אחר, אך התקופה בעיתון זכורה לי כמלאת עניין, משעשעת במידת מה, מאתגרת, וגם שונה מכל מה שעשיתי לפני כן – ובמידה רבה גם אחריי כן.

כשסיימתי את תפקידי כראש הממשלה, העניק לי הרמטכ"ל רב אלוף גבי אשכנזי גיליון צבעוני של "במחנה" בהוצאה מיוחדת, שכלל כמה מכתבותיי שהופיעו בעיתון לפני עשרות שנים. זה היה מרגש. קראתי את הדברים שכתבתי והגעתי למסקנה שהעיתונות העברית לא הפסידה הרבה מכך שפרשתי לעיסוקים אחרים. אלה שהמשיכו לטפח את מסורת "במחנה" אחרי היו מוכשרים וזריזי כתיבה לאין ערוך יותר ממני, והדבר נכון עד היום.

כיוצא "במחנה" גאה, אני מברך את העיתון ואת העושים במלאכה לרגל גיליון ה-3,000. בימים שבהם העיתונות הכתובה מחפשת את דרכה ועיתונים ותיקים ומוצלחים עומדים בפני עתיד כלכלי לא ברור, טוב לדעת שכאן, בארץ, בצה"ל, ממשיך "במחנה" להופיע מדי שבוע, שומר על ערכיו ועל יכולת מקצועית גבוהה וממשיך לעניין ולרתק דורות של חיילים. המשך הצלחה.