בקומה השישית כבר התחלתי לפקפק האם לא הייתה זו טעות להיענות להצעה המפתה. הנשימה הפכה בלתי סדירה שתי קומות קודם לכן. שרירי הרגליים שיגרו אותות מצוקה בתדירות הולכת וגוברת. ניסיתי להדביק את צעדיו המהירים של מג"ד 202, דרגה ושם פרטי ברגר, אבל דילוגיו במעלה רב-הקומות שבתוככי העיר שכם נדמו לצעדיה הקלילים של איילה היפר-אקטיבית.
בקומה התשיעית של הבניין נלכד זה עתה מבוקש החמאס, לאחר שלוחמי פלוגת הצנחנים המבצעית פרצו בשעה שלוש בבוקר את הדלת, והפתיעו אותו בדירת המסתור אליה חמק בחסות החשיכה. למרגלות הבניין התמקם חפ"ק המג"ד, שאליו הצטרפתי, בהמתנה לאישורו של המ"פ דרגה ושם פרטי ביטון כי המשימה בוצעה בהצלחה. כשהמג"ד שאל אותי אם יש לי בעיה לעלות בריצה תשע קומות, השתדלתי שלא להיעלב: אמנם מפרידות בינינו למעלה מעשרים שנה, אבל אני מקפיד לרוץ בחדר הכושר בכנסת כחמישה קילומטרים מדי מספר ימים. למה שתשע קומות יהוו בעיה?
אז זהו, התברר שיש בעיה. הרבה-הרבה יותר קל לרוץ בחדר כושר ממוזג, עם מוזיקה קצבית באוזניות ונעלי "נייקי" קלילות, מאשר לרדוף בחדר מדרגות חשוך אחרי קצין צנחנים במלוא אונו, כשאני עמוס באפוד קרמי, ברובה שמצויד במכשיר לראיית לילה ובדורגלים, בקפל"ד מעיק ובנעלי צנחנים שכמותן נעלתי בפעם האחרונה לפני למעלה מעשור.
אז מה בכלל עושה יו"ר ועדת החוץ והביטחון במבצע למעצר מבוקשים בלב שכם? הסיפור מתחיל ב- 1974, שנת הגיוס שלי לצה"ל. עקב הפרופיל הרפואי הנמוך שנכפה עליי בשל מחלת האסטמה, ובזכות שנים של כתיבה ב"מעריב לנוער", שובצתי ככתב בעיתון "במחנה". כעבור כחצי שנה עלה בידי לשכנע את הועדה הרפואית כי האסטמה חלפה לה, הפרופיל שלי הועלה ל-97 והתאפשר לי להגשים את חלומי להתנדב לצנחנים.
עורכי "במחנה" לא גילו התלהבות יתרה מנטישתי הבלתי מתוכננת, אבל לבסוף הגענו להסכמה: הם יסירו את התנגדותם לכך שאצא למסלול קרבי ואני מתחייב לשלוח לעיתון כתבות על חוויותיי לאורך שנות השירות בצנחנים. שני הצדדים עמדו בסיכום. התקבלתי לגדוד 202 למחזור "אוגוסט חמש" (לא תאמינו, אבל הייתה פעם שנה כזו, 1975) ובין קורס אחד למשנהו, בין תעסוקה מבצעית לבין אימונים מפרכים, מצאתי פנאי למלא את חובי כלפי "במחנה" ולהעביר תיאורים "מן השטח".
"בשנים הרבות שחלפו מאז שירות המילואים שלי לא אחזתי ברובה ולא עליתי על מדים אלא אם כן מחשיבים ערב של קרבות פיינטבול עם הילדים שלי ועם חבריהם לרגל יום הולדתם"
לרגל צאתו לאור של הגיליון ה-3,000 של העיתון, נעניתי בשמחה להצעה לשוב ליום אחד, גם הפעם ככתב וכצנחן גם יחד, אל הפלוגה המסייעת של גדוד 202, אותה פלוגה בדיוק בה שירתתי. בעיקר הלהיבה אותי הבשורה שאין מדובר ביום שגרתי, אלא דווקא בלילה שבו הוטלה על הגדוד משימה חשובה: ללכוד פעיל חמאס חמוש, ששוחרר לאחרונה מן הכלא, שב לעירו שכם ומעורב מאז בפעילות המעוררת חשד רב.
הגדוד, המוצב מזה חודשים בגזרת השומרון, נערך לביצוע המעצר בנוהל קרב מהיר, בצוותא עם יחידת דובדבן ועם לוחמי השב"כ. הפעילות תוכננה לשעות הקטנות של הלילה, ואני נתבקשתי להגיע למוצב הפלוגתי, הממוקם בסמוך לישוב אלון מורה, לא יאוחר מן השעה עשר בלילה.
במוצב קיבל את פני סרן אוהד פציניאש, מפקד הפלוגה המסייעת. לא נדרש זמן רב כדי להתרשם כי מדובר בקצין איכותי, שצעירים כמותו מכונים בלקסיקון שלנו "מלח הארץ". פציניאש, באר-שבעי חסון וגבוה, ממשיך במסורת המשפחתית של התנדבות לצנחנים, בעקבות אביו ששירת בגדוד 202, ואחיו הבכור ששירת בגדוד 890, ולאחרונה אף חתם על שירות קבע נוסף למשך שש שנים. הוא לא בזבז זמן והדריך אותי מיד עם הגעתי לגשת לביצוע שתי הפעולות הראשונות שלי כחייל מן מהמניין: קבלת הציוד הצבאי ורענון כישורי הירי שלי במטווח הסמוך.
ככל שאני מסוגל לזכור, הפעם האחרונה שנקראתי למילואים הייתה לפני שהתמניתי לשר המשפטים בשנת 1996. בשנים הרבות שחלפו מאז לא אחזתי ברובה ולא "עליתי על מדים" (אם לא מחשיבים ערב של קרבות "פיינטבול" עם התאומים שלי וחבריהם לכיתה לרגל יום הולדתם). הייתה זו הרגשה מוזרה לנעול שוב נעליים אדומות, והפעם מבלי שאצטרך להתנשף ולהתנשם קודם לכן בגיבוש צנחנים. בשירותי הסדיר הורגלנו להשקיע מאמץ עילאי בטרם זכינו לתמורה כלשהי: ממסע של 80 קילומטרים לפני קבלת הכומתה, ועד למסע לילי כדי להרוויח את היציאה הביתה. ליהנות מן הזכות לקבל נעלי צנחנים היישר ממדף הנעליים החדשות באפסנאות הפלוגתית, בלי להגיר ולו טיפת זיעה אחת זו הייתה חוויה בלתי מוכרת.
גם הירי במטווח התאפיין בהתנסות חדשה. במשך כעשרים שנות שירותי בצה"ל, תחילה בחטיבת הצנחנים הסדירה, ולאחריה בחטיבת הצנחנים במילואים (חטיבה 55), הפך האם-16 הארוך והמסורבל לחלק אינטגרלי מגופי. בשנים שחלפו התקצר הנשק, חייהם של לוחמי החי"ר הפכו קלים יותר אבל לי, עד למטווח בחצות הליל בפאתי אלון מורה, לא נזדמן מעולם לירות ברובה מקוצר; ודאי לא בנשק שמכשיר ה"ליאור" לראיית לילה שמותקן עליו, הופך אפילו קלע בינוני כמוני לצלף מיומן.
"הרבה-הרבה יותר קל לרוץ בחדר הכושר הממוזג של הכנסת, עם מוזיקה קצבית באוזניות ונעלי "נייקי" קלילות, מאשר לרדוף בחדר מדרגות חשוך אחרי קצין צנחנים במלוא אונו"
גם התהליך שלאחר מכן היווה, מבחינתי, חידוש ייחודי ביחס לזכרונות העבר. לאחר שסיימתי לירות מחסנית ולקעקע בהצלחה מערום אבנים שדימה אויב אכזר, הגיעה השעה לקבל מושג מה צפוי לי הלילה. סרן פציניאש הבהיר לי איך נעשה זאת: "אני הולך להביא את המחשב ולחבר אותך למשימה". כך, מתברר, מקבלים היום בצבא תדרוך מפורט. המפות המסמורטטות שסומנו בלורדים צבעוניים פינו את מקומן לטובת העידן הדיגיטלי. הכל ממוחשב: מפת צירי התנועה, ההיסטוריה של המבוקש, ציוותי הכוחות, תצלומי האתרים האפשריים בהם החשוד עשוי להימצא. לכל פלוגה מתחם שבו תפעל במידה והמבוקש יאותר באזור הנתון לאחריותה, ואזור זה מתואר במחשב בפרוטרוט.
לקראת השעה אחת בלילה נשלמות מרבית ההכנות לפעולה. הלוחמים סיימו לתרגל את המטלות הייעודיות שלהם ולהכין את הפק"לים האישיים. הצטרפתי לקפ"ק 2 (קבוצת פקודות שנייה) שערך המג"ד, לאחר שחזר מאישור תוכניות אצל מפקד החטיבה, אל"ם איציק בר. מפקדי הפלוגות סוקרים את משימותיהם, מנתחים נקדות כשל, מוודאים תיאום מוחלט בסוגיות של חבירה, חילוץ וקשר. למרות השעה המאוחרת, הקצינים נראים כאילו זה עתה החלו את יום העבודה: ערניים, דרוכים, שולטים בחומר. הדיון יעיל וממוקד: בלחיצת מקש המקלדת מקבלים תמונת קירבה מוגדלת של פתח הבית, של הטרסה, של הסמטה הסמוכה, של העיקול הקרוב. לא משאירים מרווח לטעות או לחוסר בהירות. המג"ד מדגיש את הנושאים החשובים ומסכם את הישיבה. הקצינים מתפזרים לפלוגותיהם לבצע תדרוכים אחרונים.
סרן פציניאש חוזר למוצב הפלוגתי ומכנס את חייליו למפגש מסכם. על אף שהם לא זכו למנוחה של ממש מאז השכימו קום לפני כעשרים שעות, הם לא מפגינים סימני עייפות או מתח. האדרנלין שולט ועיקר החשש הוא שמא יתברר שהמבוקש יחליט ללון הלילה דווקא באזור שפלוגה אחרת אמורה לפעול בו.
ואכן, כעבור דקות מעטות מגיעה הבשורה המתסכלת: השב"כ מאתר את המבוקש בבית שפלוגה אחרת, הפלוגה המבצעית, מיועדת לפשוט עליו. האכזבה ניכרת על פניהם של לוחמי המסייעת. אני נזכר בתחושות שלי ושל חברי לפלוגה כאשר בוטלה משימה שהתכוננו לקראתה. במובן הזה לא השתנה דבר בשלושים השנים שעברו, וכנראה לא ישתנה לעולם: חיילים לעולם לא יוותרו על הזכות לצאת לפעילות קרבית, למלא את הייעוד שלשמו התגייסו ולקראתו התאמנו.
נזכרים בלוף של אריק שרון
זה לא משנה אם אתה צנחן או לוחם גבעתי או גולנצ'יק או שריונר. זה לא משנה אם אתה סדירניק מורעל או מילואימניק ותיק. זה לא משנה אם אתה לוחם במסייעת של שנות השבעים במאה הקודמת או בשלהי יולי 2009; תמיד תעדיף ללכת עם המשימה שלך עד הסוף, למרות הסיכון והתשישות ולא לקבל ביטול ברגע האחרון ולחזור לשק השינה, כשמישהו אחר זוכה באישור למרוח צבעי פנים ולנוע אל היעד.
בשונה מן הלוחמים המדוכדכים, בתוך זמן קצר מצאתי עצמי לא בתוך שק שינה חמים, אלא בלנדרובר של המ"פ פציניאש, כחלק משיירת המג"ד שהובילה את הכוח המבצע אל יעדו. שכם נמה שנת ישרים. הרחובות היו ריקים מאדם, הכבישים שוממים. כעשרים דקות לאחר שיצאנו מן המוצב הפלוגתי התפרסו כל הכוחות במקומותיהם, השב"כ אישר שהזיהוי ודאי, הפריצה לדירה בוצעה ללא תקלות ואני כזכור נחפזתי להגיב באופן נמהר על הצעת המג"ד להתלוות אליו לקומה התשיעית. בסוף, איכשהו, בכוחות אחרונים, הגעתי גם אני לדירת המבוקש.
העצור הובל מן המקום בעיניים מכוסות. הדיירים האחרים ישבו בסלון בשלווה מוחלטת, כמי שמורגלים בלילות מעין אלה. הלוחמים ביצעו חיפוש יסודי בחדרי הבית, מקפידים הקפדה יתרה שלא להותיר אחריהם חוסר סדר. החיפוש לא העלה דבר והמשימה הסתיימה. ב-4 לפנות בוקר כבר היינו חזרה במוצב.
תוך כדי חיפוש נואש אחר דבר מזון כלשהו שישקיט את רעבוני, סיפרתי לפציניאש על בסיס ידע אישי כי כאשר ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון היה נתקף רעב, צוות לשכתו נהג להניח על שולחנו את המעדן לו היה מכור: קציצות לוף מטוגנות מתוך קופסאות שימורים צבאיות. לא סטייקים, לא שיפודים, לא ארוחות פאר: פשוט לוף. המ"פ התקשה להאמין לי. רק כאשר נשבעתי כי במו עיני ראיתי ובמו פי טעמתי, הגיב ברגשנות: "כשאני שומע את זה אני עוד יותר מתגעגע אליו. ענק!"
וכך, כשצנחן ותיק שחזר אל פלוגת נעוריו, וקצין צנחנים צעיר שעתידו עוד לפניו, מתגעגעים ביחד אל אביה מולידה של מורשת הצנחנים המופלאה הסתיים הלילה המיוחד שלי עם הפלוגה המסייעת של גדוד 202.