פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ארוחת צעריים

      ת"נ מבקרת בקונדיטוריית רינת הוותיקה, ודווקא שם היא מגלה כי אינה לבד

      בחיי שזו היתה דמעה מטופשת. היא ירדה ככה סתם, בזמן שמתוך הרדיו ביונסה צעקה "אני רואה את ההילה שלך", ויד שמאל שלי היתה נתונה לחסדי האחות. שלוש פעמים היא דקרה אותי, דחפה את מזרקה אל ורידי החיוורים, תוך שהיא זועקת "אני בתוך הווריד ולא יוצא דם!", וכמובן לא יכולתי שלא לחשוב איזה מן אדם כבר לא מדמם כשדוקרים אותו? איזה מין אדם אני? האחות, כמה נחמד מצדה, טרחה לענות לי על השאלה הדוממת כשהיא אמרה "אף פעם לא היתה לי פציינטית כזו בעייתית". קצת מערער, בהתחשב בכך שזו הפעם השנייה החודש ששמעתי את המשפט הזה מאיש רפואה. ואז, כשכבר עמדתי לקלל את האמ-אמא שלה, היא שאלה, בעצב של נערה בת 16, "למה צריך את כל ימי האהבה האלו?". ואז הבנתי שהאחות הזו היא לא האויבת, אלא באמת אחות. אחות לצרה. נשמה תאומה ותועה, שממש כמוני תקועה בעולם הממסחר אהבה. והנחתי לה לדקור גם את כף ידי האומללה.

      כ-20 דקות מאוחר יותר, ועם ידיים מחוררות משל הייתי זהר ארגוב, יצאתי אל אלנבי הסואן לשבור 14 שעות צום. "למה צריך את ימי האהבה האלו?" עוד הידהד בי בזמן שחלפתי על פני חנויות שהציעו מתנות לט"ו באב. הרי ימי אהבה הם כמו ימי זיכרון - מיותרים לחלוטין למי שחווה את הרגש האמיתי. ונדמה שהם בעצם מיועדים רק לאלו שלא באמת יודעים שכול, או אהבה. לאלו שזקוקים לתזכורת שהם קיימים.

      בין שלל ריחות הפלאפלים המטוגנים והשווארמות המסתובבות, הרחתי גם ריח מאפים מתוקים שבקע מקונדיטוריית רינת. עשר שנים אני חולפת מול המקום הזה, ובעשר השנים הללו לא מצאתי את ההזדמנות הנכונה להיכנס אליו. באותו היום, שבו נדרשנו לחגוג אהבה, החלטתי שסוף סוף הגיע זמנו.

      התכנון המקורי היה לאכול שם ארוחת בוקר, שתמורת מחיר סמלי (33 שקל) מספקת ברזל, ויטמינים, חלבונים ושאר הדברים ששלחו אותי לעשות בדיקות דם מלכתחילה. אבל כאמור היה זה ריח המתוקים שבו התאהבתי. המלצרית החביבה המליצה לי על בלינצ'ס גבינה (10 שקלים) - יחידה אחת אפויה ומצוינת, עם מילוי טרי ולא מתוק להכביד. לצד זה הזמנתי גם הפוך (10 שקלים), שלא היה עומד בסטנדרטים רגילים, אך בכל זאת היה מנחם כפי שרק הפוך של קונדיטוריות ותיקות יכול להיות. גם פה ניגן הרדיו את שירי האהבה המתבקשים מהמועד, ומאוד הצטערתי שלא הזמנתי את האחות לחלוק עמי את החוויה. נזכרתי במילותיו של אברהם חלפי: "צער לך וצער לי/ על כך מעידות העיניים/ בואי אשה ביום זה אווילי/ לארוחת צעריים".

      בזמן שארזתי לי שלושה בורקס עם גבינה (6.80 שקלים יחד), פריכים ולא שמנוניים, הצלחתי להביט על האנשים שלצדי. מסביב לשולחנות הפורמייקה ולמדפי המאפים הצטופפו להם קשישים שנגסו מעוגות גבינה ותפוחים ונראו שלווים בבדידותם. וידעתי - זה אולי חג האהבה ואני רווקה, אבל אני לא לבד. יש עוד המון כמוני, ששואלים עכשיו את עצמם "בשביל מה?".

      קונדיטוריית רינת (עכבר העיר , אביעד הרמן)
      מסוג המקומות שלא משתנים ולטובה. קונדיטוריית רינת (צילום: אביעד הרמן)

      בקטנה

      סקס אפיל: כמו לכל קונדיטוריה נוסטלגית
      אנשים: קבועים ותיקים פלוס
      עיצוב: בחזרה לעבר
      שירות: מתוק כמו המאפים
      הפוך קטן: 10 שקלים
      ליד ההפוך: ארוחות בוקר, סלטים וטוסטים
      טיפ: להצטייד גם בפחזניות
      גישה לנכים: כניסה יש שירותים אין
      שורה תחתונה: אימצתי

      קפה קונדיטוריית רינת. אלנבי 57. טל' 5285882. פתוח: א'-ה' 7:30-19:30, ו' 7:30-16:00