פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הקשר בין בניזרי לברגותי

      הזכות לחנינה של בניזרי וברגותי תלויה בהסכמתו של נשיא המדינה שמעון פרס, שיכול להחליט על דעת עצמו למי יעניק את החופש. הנשיא יכול להחליט גם בניגוד לעמדת הממשלה והשרים

      מה הקשר בין שלמה בניזרי לבין מרואן ברגותי? הקשר הוא שמעון פרס - נשיא המדינה. בקשת החנינה של השר ישי לנשיא, המתייחסת לבניזרי, מבוססת על העקרון לפיו הנשיא הוא שמוסמך לחון עבריינים ולהקל בעונשם. סמכות זו של הנשיא יכולה לבוא לידי ביטוי גם בביטול מלוא העונש, עוד לפני שהעבריין החל לרצות את עונשו.

      גם האפשרות לשחרר את מרואן ברגותי ממאסר, נתונה בידיו של נשיא המדינה. ברגותי נשפט לחמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנה, בבית המשפט המחוזי. כרגע הוא מרצה את עונשו. האפשרות לשחררו, מחייבת הפעלת סמכות החנינה של הנשיא. היינו - החלטה של הממשלה, למשל, בדבר שחרורו, טעונה הסכמה של נשיא המדינה.

      אגב, מבחינה היסטורית, סמכות החנינה בתקופת המנדט הייתה נתונה לנציב העליון. עם קום המדינה הסמכות הועברה לממשלה הזמנית וממנה הועברה לנשיא המדינה. המשמעות היא שלממשלה אין סמכות חנינה וכל החלטה של הממשלה בדבר שחרור אסירים, במסגרת עסקאות שונות - תלויה בנשיא המדינה. זאת בניגוד לגישה המקובלת במדינות רבות לפיה החנינה היא סמכות של הרשות המבצעת.

      חוק יסוד נשיא המדינה קובע עוד, שחתימת הנשיא על מסמך רשמי טעונה "חתימת קיום" של שר. הממשלה קבעה ששר המשפטים הוא שמופקד על חתימת הקיום. היינו - שר המשפטים צריך לחתום על כתב חנינה של נשיא המדינה. וכאן מתעוררת שאלה נוספת - שאין עליה עדיין תשובה סופית: מה קורה כאשר הנשיא מחליט לחון עבריין ושר המשפטים מתנגד לחתום על החנינה? ידו של מי על העליונה?

      חשש מעירוב שיקולים פוליטיים

      שאלה זו הייתה במוקד החלטה עקרונית של בית המשפט העליון, שניתנה ב-23 בדצמבר 2008. באותו מקרה דובר בחנינה שניתנה לאדם שהורשע ברצח, אינוס וחטיפה לשם עבירת מין. דינו נגזר למאסר עולם ובעודו נושא בעונש, הוא ביצע עבירות חמורות נוספות, שבגינם נגזרו לו עונשי מאסר נוספים. האסיר ביקש מהנשיא דאז, משה קצב, שיקצוב את עונשו. שרת המשפטים דאז, ציפי לבני וכמוה גם ועדת השחרורים המליצו לנשיא המדינה שלא להיעתר לבקשה. אך בניגוד להמלצותיהם, החליט הנשיא קצב לקצוב את עונשו של האסיר על 32 שנות מאסר. שרת המשפטים סירבה לחתום את חתימת הקיום.

      בית המשפט העליון, מפיו של השופט אדמונד לוי, קבע כי הסמכות היא בלעדית של הנשיא. אין "שותפות". שר המשפטים איננו שותף ואין לו זכות "וטו" על החלטתו של נשיא המדינה.
      אחד השיקולים שעמדו בבסיס החלטתו של בית המשפט הוא החשש של עירוב שיקולים פוליטיים בהחלטות חנינה. השופט לוי מזהיר כי מתן זכות "וטו" על הכרעות הנשיא, עלולה לא רק לפגוע במעמדו של מוסד הנשיאות אלא עלולה לאפשר הפעלת לחץ פסול עליו. "עירובה של פוליטיקה מפלגתית בהחלטות חלוטות של הרשות השופטת, הוא מתכון לערעור יסודותיה של שיטתנו הדמוקרטית ושל שלטון החוק במובנו המהותי".

      משמעות ההלכה החדשה היא שבכל הקשור לחנינה, הממשלה לא יכולה להתערב בשיקול דעתו של הנשיא. בגלל החידוש שבה, הוחלט לאחרונה לקיים דיון נוסף בהלכה זו. נכון לרגע זה, יש לנשיא חופש מלא להחליט כרצונו ולפי מיטב הבנתו.

      הכותבת היא מומחית למשפט חוקתי ופרלמנטרי מבית הספר למשפטים, המסלול האקדמי המכללה למינהל.