מהביוב באת ואל הביוב תשוב

ילדים, מבוגרים, שונאי חרקים ואוהבי בעלי חיים מושבעים מפחדים מג'וקים. חלקם היסטריים (ולייתר דיוק - היסטריות), חלקם רק נרעדים מעט ומיד מושיטים יד לנעל הקרובה, אך לכולם גורמים התיקנים החומים תחושת פחד מסוימת. 30 מתוך 30 האנשים שתושאלו על ידי מיטב החוקרים של מערכת וואלה! בעלי חיים הודו כי תיקנים מוציאים את הצד האפל ביותר שלהם. רובם ככולם מפחדים, והמיעוט הקטן רק נגעל. "אם יש לי ג'וק בבית אני פורצת בצרחה בלתי נשלטת, ומיד מתקשרת לאמא שלי", אומרת חלי, בת 36 מתל אביב, "גם אם מדובר בג'וק מת". לשאלה מאיפה נובע הפחד הגדול עונה חלי "זה כנראה משהו במחושים, או בצבע, או בעובדה שהם יכולים לעוף וגם לזחול בביוב. אין לי מושג, נולדתי עם הפחד הזה".

ומהצד השני ישנם הפחדנים האמיצים. מני, בן 24, בחור חסון מרמת השרון, מודה שגם הוא מפחד "פחד מוות" מהחרקים הערמומיים האלה: "בגלל שבתור ילד הייתי חייב להגן על אחותי הגדולה מפני הג'וקים, רק בשביל שתפסיק לצרוח, למדתי עם השנים להסתיר את החששות ולשחק אותה גבר. אני בא בשיא האדישות והורג אותם. אבל מבפנים, אני כמו ילדה בת שלוש – מת מפחד, הנשימה מואצת והידיים מתחילות להזיע. אני אפילו לא מצליח להבין למה".

בין כל המפחדים והנגעלים, נמצאו גם כאלה שלמדו קצת להרגיע את הפחד. "אני טבעונית ומתנגדת להריגה של כל יצור חי", אומרת שרי מחולון, "לקח לי המון שנים לעבוד על עצמי ולהפנים את העובדה שתיקנים לא מזיקים לי, לא מאיימים עלי בשום צורה ואין שום סיבה שאהרוג אותם. כך הפכתי מהיסטרית לאדישה, והיום כשיש לי ג'וק בבית, אני פשוט מתעלמת, ואפילו נשארת בחיים כדי לספר לכם על זה". רגע לפני תום הראיון שרי נשברת ומודה "אבל בבואי להתקלח אני רואה ג'וק מטפס במעלה הברז, אני נשברת ומבקשת מבן זוגי שיתפוס אותו ויזרוק אותו מהחלון. לפעמים זה לא מצליח והג'וק מת, והאמת היא שאני לא בוכה על זה".

נשאלים נוספים סיפרו על שיטות ההרג, על התרסיסים המסריחים, על הגועל ממראה רגליו הנעות של תיקן גוסס, על הדחייה הקשה אפילו מג'וקים בני יומם. רובם תארו תחושות דומות, באופן יחסי, עד שמצאנו את ד' מרמת גן (שהתעקש שלא נחשוף את שמו כדי שחבריו לא יחשבו שהוא משוגע). אנו מביאים את הוידוי במלואו: "בכל פעם שאני נכנס לחדר בחושך, הנחת היסוד שלי היא שממתין שם ג'וק. לא סתם ג'וק. ג'וק ענקי. ג'וק בגודל אדם שעומד על רגליו האחוריות. זאת הסיבה שאני לא נכנס לחדרים חשוכים, אלא דואג להדליק את האור או למצוא מקור אור חלופי. כשאני יושב לעבוד במחשב, אני מתבונן כל כמה דקות סביב. כל תנועה או תנועה מדומה היא חשד לג'וק. אני יודע שהם שם. בקירות. בחוץ. בבית. אני הורג אותם, ולא בורח. כי הברירה היא לא לישון לעולם. לא לדעת מנוחה לעולם. נהניתם מוול-אי? יופי לכם. אני לא ראיתי אותו. יש שם ג'וק".

המסקנה המתבקשת היא שכולנו מפחדים ונגעלים ברמה מסוימת, ללא סיבה מיוחדת. איך אתם מתמודדים עם מראה החרק החום הביבי? האם אתם מכירים מישהו שבאמת לא מפחד מהם בכל סיטואציה? מישהו שנרדם בקלות לנוכח הידיעה שג'וק מזדחל לו מתחת למיטה?