הומופוביה ליברלית

הדיון על הארון והאאוטינג משקף את ההומופוביה הליברלית, זו של "תעשו מה שאתם רוצים בביתכם, אך מדוע צריך להצהיר על הנטייה המינית? אני לא מספר מה עשיתי עם אשתי אמש במיטה". ההומופוביה הליברלית בנויה על החלוקה בין הפרטי לציבורי, כאשר ההומוסקסואליות היא לעולם פרטית וההטרוסקסואליות היא לעולם ציבורית, ומתבטאת בהקשרים נוספים שעלו אחר הרצח בבר הנוער של האגודה. האשמת ה"טרור" ה"הומואי" ב"הסתה" והאשמת הציבור הלהטב"י שהוא מושך תשומת לב לשוני שלו באירועי הגאווה ובפעילויות אחרות, בנויה על התפיסה הזו, שבה מאבק פוליטי להטב"י לשוויון ונגד הומופוביה נחשב כהחצנה חולנית של מיניות.

הקשר נוסף הוא הניתוק שמבקשים לעשות אחדים בין הרצח ובין הומופוביה. אף כי עדיין לא ידוע מי היה הרוצח ומה היו הנסיבות, הרי שבחלק מהדיון הציבורי כמעט ונטען שאם לא יתברר שמדובר בחרדי שנסים זאב לחש על אוזנו ללכת ולרצוח הומואים, הרי שכביכול אין כל קשר להומופוביה, ושירי בלתי מובחן כלפי נוער להטב"י הוא רצח "פרטי" שאינו קשור להומופוביה כתופעה חברתית וציבורית. גם זה ניתוק ליברלי בעייתי בין הפרטי לציבורי.

המקום המובהק ביותר בו מתבטאת גישה זו הוא בדיון על הארון. כמה פעמים שמעתי בימים האחרונים את הטיעון המיושן לפיו נטייתו המינית של אדם היא ענינו הפרטי, שהרי הטרוסקסואלים לא רצים לספר מה עם עושים במיטה ועם מי. הטיעון הזה עיוור לעובדה שהטרוסקסואלים משתפים את שאר הציבור בנטייתם המינית כל הזמן: הם עושים חתונות ומזמינים אליהם אנשים, הולכים ברחוב יד ביד בלי חשש מאלימות, ומספרים במקום העבודה על הזוגיות בלי חשש מעוינות או אפליה. כל אירוע כזה הוא החצנה של נטייה מינית הטרוסקסואליות ושל השאלה עם מי האדם שוכב במיטה.

כאשר להטב"ים נאבקים למען האפשרות לעשות דברים כאלו, ומצהירים על מה שהטרוסקסואלים מצהירים עליו כל הזמן, הרי שזה מוצג בעיני רבים כהחצנה שההטרוסקסואלים לא עושים. כאשר כרמית גיא מסבירה לנו שיש אנשים שפשוט חושבים שאלה עניינים שבין אדם ובין עצמו וחוגו הקרוב, ולא לציבור הרחב, אני תוהה האם אי פעם ההטרוסקסואליות של אדם נחשבת כדבר שבינו ובין עצמו, וכאשר מסבירים לנו שנטייה מינית של אדם היא עניין פרטי שאף מוגן בחוק הגנת הפרטיות, אני תוהה האם מישהו היה סובר שידיעה על כך שיהודה לוי יוצא עם נינט, שמדווחת בעצם על ההטרוסקסואליות של שניהם, הייתה נחשבת בעיני מישהו לפגיעה בפרטיות: מדוע הכללים העיתונאים לגביה יהיו שונים מאשר הכללים לגבי זמרת בארון שנראתה עם בת זוגה.

הטיה זו אפשרית רק בשל עיוורון לדרך השקופה בה ההטרוסקסואליות היא שמחצינה את עצמה לדעת כל הזמן. כמובן שצריך, כפי שכתבו אסי עזר וישי בלנק, להבחין בין יציאה מהארון ובין אאוטינג. כמי שסובר שראוי שאדם יעשה בעצמו את הבחירות המשמעותיות לגבי החיים שלו, לא הייתי רוצה לכתוב על ההומוסקסואליות של אדם בניגוד לרצונו. יחד עם זאת, יש לשאול מדוע אנו כותבים על ההטרוסקסואליות של אנשים כל הזמן בלי לשאול לרשותם, רק על סמך התנהגות הטרוסקסואלית שהפגינו, בעוד שאנו לא כותבים על ההומוסקסואליות של אדם, אף היא מתבטאת בהתנהגות ציבורית מסוימת? התשובה על פיה הסיבה לכך נעוצה בכך שנטייה הומוסקסואלית עדיין מהווה מקור לפחד ובושה, היא אולי נכונה אך מעגלית: ככל שאנו לא כותבים על הנטייה הזו, כך אנו מחזקים את מקומה כמבוישת בארון.

צדקה איב קוסופסקי סדג'ויק כאשר טענה שהציר הטרוסקסואליות/הומוסקסואליות מקביל לצירים גילוי/סוד, ידע/התעלמות וציבורי/פרטי. הדרישה של ההומוסקסואלית להיות פרטית, כלומר לא להצהיר על עצמה לעייפה במצעדי גאווה, בהצהרות על נטייה מינית, ובתביעה לצאת מהארון, היא בעצם דרישה מההומוסקסואליות להיות בארון, ושיח כיבוד הפרטיות הוא במידה רבה שיח הארון.

סדג'ויק צדקה לא רק בזה, אלא גם בכך שהבחינה שמשטר הידע על מיניות הוא הרבה יותר מורכב מאשר השאלה של להיות בארון/מחוץ לארון, והדיון הנוכחי מתעלם משאלת ה"סוד הגלוי": כיצד הומוסקסואליות של אדם יכולה להתקיים כדבר שנמצא בחלל שבין ידיעה לאי-ידיעה, ומה הרגע בו אפשר לדבר עליה. כפי שציינה מיכל פלטי, גל אוחובסקי ואיתן פוקס לא אמרו בשום מקום שהאמנים עליהם דובר הם הומואים או לסביות. פוקס אמר ל"הארץ" שמצער אותו שהשלושה לא היו בעצרת. יודעי החן הבינו זאת כאאוטינג, אך למעשה פוקס ו"הארץ" שמרו במידה מסוימת על הכללים של הסוד הגלוי, לפיו מדברים סביבו אך לא אומרים זאת מפורשות.

רבים יטענו שזו היתממות ושהרמז היה ברור. אני לא בהכרח מתכחש לכך, אך הנקודה החשובה היא כיצד כללי הארון והסוד הגלוי נשמרים במובן זה שהמילה המפורשת לא מופיעה. יתרה מכך, כלי תקשורת אחרים, לרבות אתר החדשות הלהטב"י גוגיי, מדווחים על הפולמוס תוך השמטת השמות שהוזכרו ב"הארץ".

אפילו כשמדובר בנושאים ביטחוניים מצטטים לפעמים וכותבים "על פי עיתונות זרה". צריך גם לשאול באיזו מידה כל מי שקרא את הכתבה הזו והאשים את פוקס באאוטינג עשה זאת רק מאחר שהוא כבר חשב שהוא יודע משהו על הנטייה המינית של השלושה. בעיני, במידה רבה פוקס המשיך במשחק הסוד הגלוי והרמזים, משחק שחלק מהאמנים שבארון משתתפים בו בעצמם, בין בשירים שלהם ובין בראיונות.

בואו ניקח לדוגמה את עברי לידר. לפני שישב על כיסא המרואיינים של גל אוחובסקי והכריז שהוא הומו, אי אפשר היה שלא להיות מודע לכך, מהשירים שלו שעסקו אגב בדיוק בשאלות של ידע, סוד וגילוי (“לאונרדו" ו"אף אחד משנינו") ובאהבה לגברים ("תמיד אהבה"). כאשר לידר נשאל על כך בראיונות הוא אמר שהוא לא מסתיר שום דבר והשירים הם על החיים שלו. האם באותה תקופה היה זה לגיטימי אם כן, מבלי שלידר הצהיר על כך "רשמית", לדווח שהוא נראה במועדון גייז עם בן זוגו? מדוע לא בעצם? אבל בקוד העיתונאי הנפוץ, אסור לכתוב על כך עד שלידר ישב על ספת המרואיין ויכריז שהוא הומו. האם אין בכך משום דווקא דחיקה לארון ("אינינג") של מי שלא ממש היה בו בשם כיבוד ה"פרטיות"?

כמובן שהמקרים של אומנים שמתכחשים מפורשות להומוסקסואליות הם שונים. בהקשר זה יש לזכור כי מאחר והארון הוא הצורה המרכזית של דיכוי להטב"ים אין עדיין תחליף לנראות ויציאה מהארון. הדיון על סוגיית האאוטינג מתמקד בשאלת "זכותו" של אדם להחליט כיצד ומתי יעשה זאת. אבל גם אם מתנגדים להוצאה כפויה של אנשים מהארון, צריך לזכור שהמחיר של ה"פרטיות" בהקשר זה, וזאת מעבר לשאלה מדוע רק הומוסקסואליות נחשבת "פרטית", הוא שימור הארון, ובכך שונה הפרטיות בהקשר זה מהקשרים אחרים. יתרה מכך, הדיון על זכויות של אנשים לצאת מהארון בזמן ובמקום שמתאים להם, מחמיץ את הדיון לגבי החשיבות של היציאה מהארון: אדם יכול לפעול במסגרת זכותו, ולעשות דברים רעים ומצערים.

פרופסור אייל גרוס הוא מרצה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. בעבר היה יועץ משפטי בהתנדבות לאגודת ההומואים והלסביות.