"הגלים יוצרים יותר חיריק"

פסטיבל תל אביב לשירה התקיים בסוף השובע במועדון 'החתול והכלב' בקרליבך 23. תכליתו לכנס משוררים רבים בחלל אחד ולמלא אותו במשהו קצת אחר. "הפסטיבל מנסה להוציא את השירה מהמקומות הרגילים שלה, כמו בית ביאליק או מקומות שנראים כמו בית ספר", אומר יהודה ויזן, מארגן הפסטיבל.

את אירוע הפתיחה הנחתה ריקי בליך, ובסופו התייחסה למותו של המשורר עמוס קינן ז"ל שנפטר לפני ימים ספורים. הפתיחה נחתמה באחד משיריו, השיר אותו קרא דורי מנור בהלוויתו של עמוס קינן ז"ל, "לקראת סוף העולם".

המקום לא היה מפוצץ אנשים אבל גם לא ריק מאנשים. האירועים החדשותיים מבחוץ – גירוש הפליטים והפיגוע במרכז הנוער הגאה, חדרו לתוך החלל כפי שהוא חודרים לתוך השירה שנכתבת על העיר, ובכל זאת התחושה היתה שאין מקום אחר לכתוב בו: "אם להיות משורר בישראל, אז בתל אביב", אומר יהודה ויזן. "אין דבר כזה שירה תל אביבית, יש יוצרים שפועלים במרחב התל אביבי. הפסטיבל הוא לא ממסדי מהרבה סיבות שקשורות ליחסי כוחות ותקציבים. אנחנו מקווים לייצר מרכז עצמאי עדכני שמשקף את הכוחות הפועלים בשירה העברית העכשווית, ולא בהכרח את מי שיושב בכיסאות הנכונים".

בין המשוררים שהקריאו את שיריהם היו מרחב ישורון, שלמה קראוס, חגית גרוסמן, רועי צ'יקי ארד, יהודה ויזן, אלחנן ניר, אהרון שבתאי, אפרת מישורי, רחל חלפני, רוני הירש וצאלה כץ.

"אני קצת כועס על האירוע, כי הייתי בפארק הירקון ושכחתי ממנו, אז נהייתי קצת מריר", אומר רועי צ'יקי ארד. אחר כך ניסה להסביר את מהות השירה התל אביבית: "בשירים תל אביביים יש יותר חיריק מאשר בשירים שהם לא. אולי בגלל שזו עיר שקרובה לים, והגלים יוצרים יותר חיריק. כשכתבתי שירים בב"ש כתבתי אותם בשורוק, ובת"א רוב השירים עם חיריק. קשה לי לכתוב בתל אביב, אני צריך לנסוע לסיני בשביל לכתוב על תל אביב. כל השירים שלי על תל אביב". כשנשאל על המקרה בו נעצר על ידי המשטרה לאחר שקרא ברחוב משיריו עם מגפון ענה: "בדיעבד זו היתה הרפתקאה מעניינת. בהתחלה פחדתי מהשוטרים כי היו להם רובים, אבל אני שמח שהפסיקו אותי, כי כך זה נשאר זכרון. אולי באמת מקומה של השירה בכלא. סמלי שכשאתה רוצה לתת מתנה לעיר לכבוד מאה השנים שלה, עוצרים אותך".

"תל אביב היא שירה", מסכמת ריקי בליך ,"היא ההשראה הגדולה ביותר לכמות הגדולה ביותר של משוררים בעברית, אולי מלבד אהבה. מעבר לסטיגמות וההאשמות שכולם יושבים פה ושותים קפה, היא הלב הרוחש של התרבות הישראלית. אם לא היו יושבים ושותים קפה אולי לא היו כותבים גם שירים". שאלתי אותה מה היא מאחלת למאה השנים לעיר, ועל זה היא השיבה בקצרה, בלי לחשוב יותר מדי: "שתמיד יהיו דורות של צעירים כותבי שירה, שמוכנים לשלם שכר דירה בציפורניים, ומוכנים לנסוע בקו 25 המגעיל לאוניברסיטה ולא עוברים לחולון. כי אם כן, אז אבדנו".