דאבל דייט

מאת: נעה ידלין, "עכבר העיר"

העלילה בקצרה: גבר מגלה שנשים הן לא מיקשה אחת, אלא שתי מיקשות.
לא מזמן, בעודי שרויה בעיצומה של מסיבת פיג'מות סמי-לסבית, מהסוג שאני וידידותי עוסקות בהן כל הזמן, הטילה אחת הבנות פצצה לחלל האוויר: היא עכשיו חזק בקטע של ניו-אייג', ולא מזמן קראה באיזשהו ספר אסטרולוגיה לעזרה עצמית, שנשים זה משהו שיש ממנו כל מיני סוגים, ובפועל לא כל הבחורות הן בול אותו הדבר. באחת הפסקנו כולנו למשוח את גופותינו בוואזלין, לפנטז על אונס, לצחקק בלבוש מינימלי ולחפש חתן. "לא אותו הדבר?!", עטינו מחוכינו הלקיקים בתנועה אחת, "מה", גירגרנו במקהלה, "לעזאזל", המשכנו פה אחד, "הכוונה?". מיותר לציין שפנאנתו של הערב הועמה באחת, ודומני שחרף ריבוא אורגזמות סימולטניות שחווינו מאז בצוותא, המשיכה השאלה לנקר בכל אשר הלכנו, במלתחות, בתאי המדידה, ואפילו בחיקו של אב המנזר.

השבוע, בעודי חוזה ביצירת המופת רבת הרבדים, "הפנטזיה של הל", נפל לי סוף-סוף האסימון. ובכן. מסתבר שבפועל יש שני סוגים של נשים: חכמות, מצחיקות, שמנות, מכוערות ועוזרות לחלכאים, סגור סוגריים, וכוסיות מרושעות, פיסקה חדשה. עכשיו, האם ייתכן שיש מישהי שמצד אחד היא לא דבה, ומצד שני אינה בועטת בפרצופם המצולק של פעוטות בני יומם? התיתכן בחורה מלאה שאינה מפצחת אטומים בשנתה? דומה שהתחכמויות תפלות ממין זה אינן מעניינו של "הפנטזיה של הל". ולגבי בחורה מלאה, הרי שאין כזה דבר. לבחורה יש שתי אופציות: מספר סנטרים שמתחלק בשלוש ובמאה, או אפס סנטרים, אפס איברים, עצם אחת מהבלונד למפשעה.

ולהלן סיפור המעשייה. הל הוא בחור נחות ומכוער, שכל מעייניו נתונים למטרה אחת: ללכוד ברשתו הצמוקה בחורה ששונאת עיוורים, ילדים וחולי סרטן, ובמלים אחרות: עלמה ממין האל-סנטרה. אמה-מה, במסגרת דקות האבחנה והרב-מימדיות העוברות כחוט-שני מבטון לכל אורכו של הסרט, גם גברים, כך מסתבר, יש בעצם משני סוגים. והנה נתקל לו הל בתופעה מוזרה: גבר שעוסק בנחשנות, היפנוזה וסיאנס, חריג לכל דעה, שטוען חזור וטעון שלנשים יש גם בפנוכו, יענו, ביטנה. הוא מהפנט את הל, והופ, הוא נדלק אנושות על נשים רק על סמך פנימיותן. עכשיו, כאן מסתמן בסרט איזה מין סוג של בעיה: זה לא שהל רואה את הנשים במלוא אל-הדרן, ומתאהב בהן חרפו. מה שההיפנוזה עושה לו, זה שהוא רואה נשים מבעיתות ככוסיות וואי-וואי-וואי, ורק לא מתבאס ומתחרט ברגע שהוא מגלה שהן גם כן פרו-הנדכא. יענו, כמו שהיה קודם, רק בדיוק אותו הדבר. בין היתר מתאהב הל ברוזי (גווינת' פאלטרו), שעשו ממנה לצורך הסרט מין ממוטה אדירה, ולמרות שכל החברים שלו מקיאים כשהם רואים אותה, הוא לא מקיא, כי הוא רואה אותה כמו שאנחנו רואים את גווינת' פאלטרו, שזה לא רע. זה המקום אולי לציין, שרק מי שראה את גווינת' פאלטרו כבולדוזר משופם, יכול להעריך עד כמה עלובה היא שימחת בית-השואבה. בכל אופן, אך מוסר הכישוף, ומשבר בן-משבר באופק לו נצפה: עכשיו פתאום היא סתם איזה מין פרציפלוחה טובת לב, שמתנשקת עם מפגרים ובולסת כמטחנה. אך כדרכם של סרטים מהמין הזה, נצלח גם המשבר הזה באמצעות שרשרת התרחשויות לוגיות, המעוגנות היטב בעלילה: פתאום נהיה לו סוויץ', הוא תופס שמראה חיצוני זה לא חשוב, וצועד עם מגה-פאלטרו אל המחר. כי גם אם נקבל את עולה המלחיץ של הטענה החתרנית, שנשים צורות להן שתיים, בעניין אחד לא יעזור שום דבר: לסרטים הוליוודיים היתה ותישאר בדיוק צורה אחת.