אהבה זה נושא שכבר נטחן מכל היבט וכיוון אפשריים. כתבו ספרים, חיברו שירים, ערכו מחקרים, טבעו בקלישאות... זה כנראה הנושא המדובר ביותר בתולדות האנושות. אבל מושגים ואמירות כמו "אהבה ממבט ראשון" ו"האהבה תנצח" אולי נכונים, אכשמדובר במקרה הנפוץ של שני בני זוג בריאים ורגילים. מה קורה כשבעלי מוגבלות כלשהי מעורבים? האם גם אז המשוואה והדעה ש"האהבה תנצח" ממשיכה לעבוד, או שמא אז ההיגיון גובר על הרגש והכללים משתנים?
כצעיר הסובל משתי לקויות, שמיעה וראייה, שחי כל חייו בחברה רגילה וכמובן התאהב ומצא עצמו לא אחת מעוניין הן בבחורות 'רגילות' והן בכאלה בעלות מגבלה, הייתי רוצה לשתף אתכם בעובדות ובדילמות הלא פשוטות שחוויתי בהקשר הזה. זה מתחיל במציאות הכואבת כל-כך בה רוב האנשים מניחים שאדם מוגבל, דינו שישתדך לאחת מוגבלת כמוהו. מעולם לא קרה שהציעו לשדך או להכיר לי בחורה רגילה כמו שקורה לאחרים. אני שומע רק הצעות כמו "יש איזו עיוורת מקסימה שחשבתי להכיר לך", או "יש אחת נכה על קביים, ממש חכמה, שאולי כדאי שתכירו" וכו'. אין לי בעיה עם זה, מן הסתם, אבל אני תוהה למה זה כך ולא אחרת.
אני אקפל, היא תסדר בארון
במהלך השנים למדתי גם שאנשים "רגילים" הנקלעים לסיטואציה בה מישהו מוגבל מתאהב בהם, מוצאים עצמם נרתעים ונבוכים. הדבר בהחלט מובן כי מעורבות עם אדם מוגבל בהחלט דורשת אומץ רב. רק לא מזמן הצהרתי באזני מקסימה אחת שהכרתי כי אני מבקש קשר קרוב יותר איתה, והיא נבהלה כל כך - פשוט נעלמה ולא דיברה איתי מאז.
למרות כל אלה, אני עומד בתוקף על זכותנו המוגבלים, להתאהב ולהשתדך גם לבני זוג "רגילים" ושלא להגביל אותנו עוד יותר, ולזהותנו רק עם כאלה בעלי מגבלה. זה כואב ומעיד על חוסר שוויון חברתי המוטבע ברוב האנשים. אולי תופתעו לשמוע, אבל החלטתי שזהו! איני מוכן יותר שישדכו לי בחורה בעלת מגבלה. הסיבה לכך תישמע לכם אולי מגעילה ואגואיסטית, אבל לצערי זו האמת: להתחתן עם מוגבלת פירושו להתחתן עם קושי נוסף לזה שיש לך. קחו למשל עיוור שיתחתן עם עיוורת. איך הם ישטפו את הבית? מי ייקח את הילד לגן? בשביל מה להיכנס לזה מלכתחילה על מנת להתגבר על הקושי הכפול שנוצר? בגלל שזהו הצו החברתי שמכתיבים לי? כי לכלל החברה נדמה שתפקידי להתחתן רק עם מוגבלת?
באיזו זכות אתה מפלה?
שואלים אותי, ובצדק רב, "אז אם אתה פוסל ונרתע משידוך למוגבלת, מדוע שבחורה רגילה תרצה בך כמוגבל? אתה לא מהווה בעיה בשבילה?" לצערי הדבר נכון עד כאב, אבל אף אחת לא חייבת לרצות אותי, ולמרבה הפלא, אני בטוח שזוגיות כזאת לא מגבילה כלל - בחורה רגילה תוכל מצידה להקל ולחפות על מגבלתי ואני אוכל לתרום את חלקי ולסייע לה לא מעט. אני למשל אקלוף את הירקות והיא תבשל, אני אקפל את הכביסה והיא תשים בארונות, אעזור לילדים בשיעורי בית והיא תסיע אותם לבית הספר וכו'. זה שונה מהותית ממצב בו אמלא אחר הציפיות של כולם, אתחתן עם עיוורת וננסה לנהל חיי משפחה תקינים ונורמליים.
השורה התחתונה היא כמו תמיד, שחובה עלינו להיות שוויוניים ונאמנים לרגשותינו. אז נכון שיש לי הסתייגות משידוכים עם מוגבלות כמוני, אבל אם אפגוש אחת כזו ואתאהב בה אהיה מאושר. וכך גם אתם, "האנשים הרגילים" צריכים לנהוג עימנו המוגבלים. הרי אין אדם מושלם ולכל אחד מגבלה משלו, גם אם סמויה מן העין.