השרשרת

אחרי שספרה עטור הפרסים, "סוזנה הבוכייה", עובד לסדרת טלוויזיה שזכתה לביקורות נלהבות, התפנתה הסופרת אלונה קמחי לשאת את לפיד השרשרת שהועבר אליה. היא אמנם גרה בדירה בלב העיר ביחד עם בן זוגה, המוזיקאי יזהר אשדות, ובנם עילי, אבל אנחנו ביקרנו אותה בדירה שמזה שבע שנים משמשת כסטודיו שלה: "כשהתחלתי לכתוב נפרדתי מבן זוגי ושכרתי לי דירה שבה גם כתבתי. בסוף חזרנו להיות ביחד אבל אני כבר התרגלתי לעבוד לבד". (צילום: אביב חופי)

"אני חושבת שלאגור ספרים זה די דוחה", אומרת מי שספריה הפכו לרבי מכר. "ספר זה ישות רוחנית, הנייר עצמו לא משנה, ואני זורקת עוד ועוד". ובכל זאת, כשלוחצים אותה לפינה, היא מגלה שישנם כמה ספרים שאיתם היא מקיימת מערכת יחסים ארוכת טווח: הטרילוגיה של בנימין תמוז, "עיר ימים רבים" של שולמית הראבן ו"סוג של מתיקות " של פיליפ רות'. ספרים שקראה לאחרונה ואהבה? "קיץ" של אדית נורטון ו"הביתה" של אסף ענברי – "רב מכר ובצדק".

הסטודיו של אלונה הוא מעין מקדש לזמר האמריקאי אנדרו בירד (הבחור שבתמונה). "הוא מגלם באישיות שלו את כל מה שהייתי רוצה להיות כאמן", היא אומרת. "הוא קצת סכיזואיד, אינטרוברט ועם מסירות מוחלטת ליצירה (חוץ מזה שהוא יפהפה ואני נוהגת לפנטז על רומן שלא יתממש עם גבר שתמיד יש לו זיפים וצעיר ממני בעשר שנים)". בקרוב היא נוסעת לראות (עוד) הופעה שלו, הפעם בפריז.

המרפסת בסטודיו שלה היא בעצם חלון, חלון עטוי וילון שלעולם אינו מוסט. "מעבר לוילון יש נוף אורבני מכוער", היא מסבירה. בסטודיו יש ספרים, מוזיקה, חדר שינה. "אני יכולה לשמוע גלן גולד על ספת עור לבנה ולקרוא שירה אנגלית. זה נראה די דקדנטי אבל כבר התמכרתי לחיים הטובים".

החתול בתמונה כבר הלך לעולמו. "היה לו שם נורא מביך ולצערו הוא נתקע איתו", היא צוחקת. "לא סיפרנו לאף אחד איך קוראים לו חוץ מלחברים הקרובים". אלא שמאז אלונה פיתחה אלרגיה לחתולים ולמרות שהיא עדיין מאוד אוהבת אותם, לא נמצא תחליף לאותו עלום שם פרוותי. "זאת בעיה. אולי עוד כמה שנים יהיה לי חתול מהונדס כמו הכלב של אובמה".

השכונתי שלה הוא זה שמככב במדורי הרכילות: הקנטינה. "זה מקום מושלם. נעים לשבת שם, לשתות כוס קאווה ולבהות בפיקוסים. ביום העצמאות של השנה שעברה ישבנו כמה אנשים, היתה בריזה והשדרה היתה מדהימה. כמה אנשים ניגנו ג'אז וכמה אחרים טיילו עם כלבים והרגשתי שתל אביב זה מקום מושלם". (צילום: רותם דרוב)

כלי התחבורה המועדף על אלונה הוא הרגליים שלה. או, ליתר דיוק, נעלי העקב שבדרך כלל מעטרות את כפותיהן. "עיצבתי לעצמי חיים של זקנה – הכל עכשיו במרחק הליכה", היא מצהירה. "תל אביב זו עיר שאני לוקחת בהליכה, על עקבים. ואם אני מתעייפת אני יכולה לשבת בקנטינה לכוס יין. המסלול הקבוע שלי הוא בית-סטודיו-קנטינה. לאן יש עוד ללכת?". הרגליים בתמונה, אגב, הן לא שלה; אלה שמורות במערכת, ביחד עם העקבים. (אילוסטרציה: Shutterstock)

אלונה מעבירה את הלפיד לאדם הורוביץ. למה? קצרה יריעת "השרשרת" מלהכיל את ההסבר המלא, אבל הנה כמה טעימות: "אדם הוא אחת האושיות היותר נוצצות שהיו לתל אביב אי פעם. עצבני כמו כדור כספית, חכם ובלתי נסבל כמו שדון יער, הוא ניחן ביכולת להוללות פרועה מהסוג הישן ונושא את הבדידות שלו באלגנטיות ותחכום בהם אפשר רק להתקנא. מדובר בכוכב בשמי קינג ג'ורג', נסיך רב מעללים, גור עטלפים וכולו נוכחות כבדת משקל בעירנו קלת הדעת". (צילום: אביב חופי)